מסכת סוכה, פרק ב, שיעור 14

שנינו במשנה, 'שֶׁצִּילָּתָהּ מְרוּבָּה מֵחַמָּתָהּ וכו' כשרה'. מדייקת הגמרא, משמע מלשון המשנה, טַעְמָא – דוקא מחמת דְּצִילָּתָהּ מְרוּבָּה מֵחַמָּתָהּ היא כשרה, הָא כִּי הֲדָדֵי – אבל אם היו הצל והחמה שוים בדיוק, היתה פְּסוּלָה. מקשה על כך הגמרא, וּתְנָן בְּפִירְקָא קַמָּא – והרי שנינו במשנה לעיל, בפרק ראשון, 'וְשֶׁחַמָּתָהּ מְרוּבָּה מִצִּילָּתָהּ, פְּסוּלָה', וממשנה זו יש לדייק את ההיפך, שהרי משמע שרק מחמת שהחמה מרובה מהצל הסוכה פסולה, הָא כִּי הֲדָדֵי – אבל אם היו החמה והצל שוים בדיוק, היתה כְּשֵׁרָה, ושלא כמשמעות משנתנו.

מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא, כָּאן – במשנתנו, שמשמע שיש צורך שיהא הצל יותר מהחמה, ואין די בכך שיהיו שוים, היינו כשמודדים זאת מִלְּמַעְלָה, בסכך עצמו, ואילו כָּאן – במשנה לעיל, שמשמע שאם החמה והצל שוים הסוכה כשרה, היינו כשמודדים זאת מִלְּמַטָּה, על פני הארץ. כלומר, אִם הַחַמָּה וְהַצֵּל שָׁוִין מִלְּמַטָּה, הרי הסוכה כְּשֵׁרָה, שֶׁבְּיָדוּעַ שֶׁהַצֵּל מִלְּמַעְלָה הוּא מְרוּבֶּה, כיון שהשמש מתפשטת על פני הארץ יותר מהשטח למעלה, וכיון שלמעלה יש יותר סכך מאויר, כשרה. וְאִם הַחַמָּה וְהַצֵּל שָׁוִין למעלה, פְּסוּלָה, שֶׁבְּיָדוּעַ שֶׁבאופן זה הַחַמָּה מִלְּמַטָּה מְרוּבָּה עַל הַצֵּל. אָמַר רַב פַּפָּא, הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי – זהו כפתגם שאומרים בני האדם, כְּזוּזָא מִלְּעֵיל כְּאִיסְתְּרָא מִלְּרַע – כאשר יש נקב קטן למעלה, ברוחב זוז בלבד, הרי הוא נראה על הקרקע גדול כרוחב מטבע ששמה 'איסתרא', שהיא גדולה יותר.

משנה

הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בְּרֹאשׁ הָעֲגָלָה, אף שהיא מיטלטלת ממקום למקום, אוֹ בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה, אף שהרוחות המצויות בים עוקרות אותה ממקומה, כְּשֵׁרָה, ובלבד שתהיה הסוכה ראויה לעמוד ברוח המצויה ביבשה, וְאף עוֹלִין לָהּ – ומותר לעלות בה אפילו בְּיוֹם טוֹב. עשאה בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ עַל הַגָּמָל, כְּשֵׁרָה, וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב, שהרי אסרו חכמים לעלות על גבי אילן או לרכב על גבי בהמה בשבת או ביום טוב, וניתן להשתמש בה רק בחול המועד. אם שְׁתַּיִם מעמודי הסוכה עשויים בִּידֵי אָדָם, וְאַחַת בָּאִילָן, אוֹ שהיו שְׁתַּיִם מעמודי הסוכה נסמכים בָּאִילָן, וְאַחַת בִּידֵי אָדָם, כְּשֵׁרָה, וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב, כיון שהאילן הוא חלק עיקרי בהעמדת הסוכה, הרי הוא נחשב כמי שעולה על גבי אילן ביום טוב, ואסור. אבל אם שָׁלשׁ מעמודי הסוכה בִּידֵי אָדָם, וְאַחַת בָּאִילָן, שאף ללא התמיכה של האילן תעמוד הסוכה על ידי העמודים שעשה האדם, כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָה בְּיוֹם טוֹב. ומסיימת המשנה, זֶה הַכְּלָל, כָּל אופן שֶׁאף אִילּוּ יִנָּטֵל הָאִילָן, וִיכוֹלָה הסוכה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב.

הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בֵין הָאִילָנוֹת המחוברים לקרקע, וְהָאִילָנוֹת דְּפָנוֹת לָהּ, והם חזקים שאינם מתנועעים ברוח מצויה, ואף בין הענפים מילא קש ותבן (עד גובה עשרה טפחים) העומדים ברוח מצויה, כְּשֵׁרָה.

שְׁלוּחֵי מִצְוָה, כגון ההולכים לצורך פדיון שבויים וכדומה, פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה, כיון שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכן חוֹלִים וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן, פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה, ואפילו חולה שאין בו סכנה.

אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עֲרַאי – כל אדם רשאי לאכול או לשתות באופן עראי, שלא בסעודת קבע, אף חוּץ לַסֻּכָּה, כיון שדרך בני אדם לאכול ולשתות עראי מחוץ לביתם.

מַעֲשֶׂה שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִטְעוֹם אֶת הַתַּבְשִׁיל, וּלְרַבָּן גַּמְלִיאֵל הביאו שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת (-תמרים) וּדְלִי שֶׁל מַיִם, וְאף על פי שהיתה זו אכילת עראי, אָמְרוּ 'הַעֲלוּם לַסֻּכָּה', ויש ללמוד מכאן שאף שמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה, רשאי אדם להחמיר על עצמו ולאכול אפילו אכילת עראי בסוכה, ואין בכך משום גאוה (גמרא). וּכְשֶׁנָּתְנוּ לוֹ לְרַבִּי צָדוֹק אֹכֶל פָּחוּת מִשיעור כַּבֵּיצָה, נְטָלוֹ בַמַּפָּה, כיון שלדעתו שיעור זה אינו מצריך נטילת ידים, וכרך ידיו במפה משום נקיות, וַאֲכָלוֹ חוּץ לַסֻּכָּה, וְלֹא בֵרַךְ אַחֲרָיו ברכה אחרונה, כיון שלדעתו אין חיוב ברכת המזון בפחות מכביצה, ומעשה זה הובא כדי ללמד שתלמיד חכם רשאי שלא להחמיר בדבר זה, ואינו נחשב כמי שאינו מדקדק במצוות (ר"ן).

גמרא

שנינו במשנה, 'העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות לה, כשרה'. אָמַר רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב, כָּל מְחִיצָּה שֶׁאֵינָה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה, אֵינָהּ מְחִיצָּה, ובמשנתנו מדובר באילנות חזקים וקשים, העומדים ברוח מצויה, וְכֵן הִלְכְתָא.