מסכת סוכה, פרק ב, שיעור 16

הגמרא חוזרת לענין הפטורים ממצוות סוכה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הוֹלְכֵי דְּרָכִים בַּיּוֹם – ההולכים בדרך ביום והגיעו בלילה למקום ישוב, פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה בַּיּוֹם, כשהם בדרך הליכתם, וְחַיָּיבִין בסוכה בַּלַּיְלָה, כאשר הם מגיעים בלילות למקומות ישוב לנוח בהם (אף שהם ממשיכים למחרת בהליכתם). הוֹלְכֵי דְּרָכִים בַּלַּיְלָה, פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה בַּלַּיְלָה, וְחַיָּיבִין בַּיּוֹם, כשהגיעו למקום ישוב לנוח בו בדרכם. והטעם לכך שהולכי דרכים פטורים מן הסוכה אף שאין מצוה בהליכתם, כיון שנאמר 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים', שתהא הישיבה בסוכה כעין דירתו של האדם בביתו, וכשם שאין אדם נמנע מלצאת לדרך כשהוא בביתו, כך רשאי לצאת לדרך בחג הסוכות, אף שמחמת כן לא יוכל לשבת בסוכה. וְהוֹלְכֵי לִדְבַר מִצְוָה, אף אם הליכתם היא רק ביום או רק בלילה, פְּטוּרִין מן הסוכה בֵּין בַּיּוֹם ובֵין בַּלַּיְלָה, כיון שגם בזמן שהם נחים הרי הם טרודים במחשבת המצוה שלשמה הם הולכים, ונחשבים הם כ'עוסקים במצוה' אף בשעה שאינם הולכים, ופטורים מן המצוה. מביאה הגמרא מעשה בענין זה, כִּי הָא – כמו מעשה זה, דְּרַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, הֲווֹ עַיְּילֵי לְשַׁבְּתָא דְּרִגְלָא לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא – היו הולכים בחול המועד סוכות כדי להגיע לשבת לראש הגולה, לשמוע את דרשתו ולקבל את פניו, ובדרכם הֲווֹ גָּאנוּ אַרַקְתָא דְּסוּרָא – היו ישנים על שפת הנהר שבסורא, אָמְרֵי – אמרו וביארו את טעם הנהגתם, שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֲנָן – אנו נחשבים כשלוחי מצוה, כיון שאנו הולכים לשמיעת הדרשה והקבלת פני ראש הגולה, שהרי למחרת הם עתידים להמשיך בדרכם, ועדיין לא הגיעו למקומו של ריש גלותא, וּפַטְרִינָן – ואנו פטורים ממצוה זו של ישיבה בסוכה.

הגמרא מביאה את דינם של בני אדם נוספים הפטורים ממצוות סוכה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שׁוֹמְרֵי הָעִיר בַּיּוֹם, פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה בַּיּוֹם, כדין העוסק במצוה, וְחַיָּיבִין בסוכה בַּלַּיְלָה, כיון שבאותן שעות אינם עוסקים במצוה. שׁוֹמְרֵי הָעִיר בַּלַּיְלָה, פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה בַּלַּיְלָה, וְחַיָּיבִין בַּיּוֹם. שׁוֹמְרֵי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִין, שאינם זזים ממקומם לא ביום ולא בלילה, פְּטוּרִין מן הסוכה בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה. מקשה הגמרא, מדוע הם פטורים מן הסוכה לגמרי, וְלִיעַבְדוּ סוּכָּה הָתָם – יעשו סוכה במקום שמירתם, וְלִיתְּבוּ – וישבו בה. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, נאמר בתורה 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ' ויש ללמוד מכך שתהא הישיבה בסוכה כְּעֵין תָּדוּרוּ – בדומה לדירה של כל השנה, שאדם דר בה עם מיטתו וכל כלי ביתו, וכאן אינו יכול להביאם אל השדה, מפני שיש בכך טירחה מרובה. רָבָא אָמַר, טעם אחר יש לדבר, לפי שפִּרְצָה קוֹרְאָה לְגַנָּב, כלומר, כאשר רואה הגנב שהשומר יושב בתוך הסוכה, יבוא ויגנוב מהפירות.

מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה הנפקא מינה בין שני טעמים אלו. ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק ביניהם הוא באופן דְּקָא מִינְּטַּר כַּרְיָא דְּפֵירֵי – כשיש ערימה של פירות לפניו והוא יכול לשומרם מתוך סוכתו, ואין גנב יכול ליטלם משם, לְאַבַּיֵּי, אף באופן זה פָּטוּר הוא מהסוכה, לפי שאין זה כעין 'תדורו'. וּלְרָבָא, באופן כזה, חַיָּב, לפי שאין כאן 'פרצה קוראת לגנב'. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרָבָא.

שנינו במשנה, 'חוֹלִים וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, 'חוֹלֶה' זה שֶׁאָמְרוּ במשנה שהוא ומשמשיו פטורים מהסוכה, לֹא – אין זה דוקא בחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, אֶלָּא אֲפִילּוּ חָשׁ כאב בְּעֵינוֹ, וַאֲפִילּוּ חָשׁ כאב בְּרֹאשׁוֹ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, פַּעַם אַחַת חַשְׁתִּי כאב בְּעֵינַי כשהייתי בָּעיר קֵיסָרִי, וְהִתִּיר לִי רַבִּי יוֹסֵי בְּרִיבִּי (-החכם והחריף שבדורו, והוא רבי יוסי בן חלפתא (רש"י)) לִישַׁן, לִי וְלִמְשַׁמְשַׁי, חוּץ לַסּוּכָּה.

רַב, שָׁרָא – התיר לו לְרַב אָחָא בַּר אַדָּא, לְמִיגְנֵי – לישן בְּכִילָּה בְּסוּכָּה, ואף שיש לה גג טפח, והישן בה אינו מקיים מצוות סוכה, מִשּׁוּם בָּקֵי – מחמת שהיו שם יתושים המצערים אותו. רָבָא, שָׁרָא – התיר לו לְרַב אַדָּא בַּרְדְּלָא, לְמִיגְנָא לְבַר מִמְּטַלַּלְתָּא – לישן מחוץ לסוכה, מִשּׁוּם סִירְחָא – משום ריח רע שהיה שם (ולא היה זה ריח רע המפריע לכל אדם, שאם כן זו סוכה שאינה ראויה לשבת בה, ופסולה לגמרי, אלא רק רב אדא ברדלא היה מצטער מחמת ריח זה). ומבארת הגמרא, רָבָא לְטַעֲמֵיהּ – רבא הורה כן כשיטתו, דְּאָמַר רָבָא, מִצְטַעֵר פָּטוּר מִן הַסּוּכָּה.

תמהה הגמרא על דברי רבא, וְהָא אֲנָן תְּנָן – והרי אנו שנינו במשנתנו 'חוֹלִים וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה', ויש לדייק, חוֹלִים, אִין – אכן פטורים הם ממצוות סוכה, ומשמע, אבל מי שהוא רק מִצְטַעֵר, לֹא – אינו נפטר מן הסוכה. מתרצת הגמרא, אָמְרֵי – תירצו בני הישיבה, חוֹלֶה, הוּא וּמְשַׁמְּשָׁיו פְּטוּרִין, ואילו מִצְטַעֵר, הוּא עצמו, אִין – אכן פטור הוא מסוכה, וכמו שאמר רבא, וְאילו מְשַׁמְּשָׁיו חַיָּיבִין, ולכן לא כללה אותו המשנה יחד עם החולה.