מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 30

משנה

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, ונטילת לולב ביום זה דוחה את השבת, אך אין הוצאתו מרשות לרשות דוחה את השבת, ולכן כָּל הָעָם מוֹלִיכִין מערב שבת אֶת לוּלְבֵיהֶן לְבֵית הַכְּנֶסֶת, לְמָחָר כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ, וְנוֹטְלוֹ. והטעם שהוצרך כל אחד להכיר את שלו, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, שנאמר 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם', שיהיו ארבעת המינים שלכם. וּבִשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג, שמצוות נטילת לולב (בכל מקום חוץ מבית המקדש) היא רק מדרבנן, יוֹצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ גם בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ.

גמרא

שנינו במשנה, 'למחר כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו'. מבררת הגמרא, מְנָא הָנֵי מִילֵּי – מנין יש ללמוד דין זה, שצריך כל אחד ליטול דוקא את הלולב שלו, דְתָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא כג מ) 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם', ויש לדרוש מלשון 'וּלְקַחְתֶּם', ללמד שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה תַּמָּה (-שלימה) לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שיטול כל אדם את כל ארבעת המינים, וכפי שהתבאר לעיל. ומלשון 'לָכֶם' יש ללמוד שיהיו ארבעה מינים אלו מִשֶּׁלָּכֶם, לְהוֹצִיא (-למעט) אֶת הַגָּזוּל, וְאֶת הַשָּׁאוּל. מִכָּאן אָמְרוּ, אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה, וְלֹא הָיָה לוּלָב אֶלָּא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּלְבַד, שֶׁלְּקָחוֹ (-שקנאו) בְּאֶלֶף זוּז (וכתבה זאת הברייתא ללמד כמה היו מצוות חביבות עליו), ותחילה נְטָלוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְיָצָא בּוֹ ידי חובתו, נְתָנוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּמַתָּנָה, נְטָלוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְיָצָא בּוֹ, ונְתָנוֹ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּמַתָּנָה, נְטָלוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְיָצָא בּוֹ, ונְתָנוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּמַתָּנָה, נְטָלוֹ רַבִּי עֲקִיבָא וְיָצָא בּוֹ, וְהֶחֱזִירוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל. שואלת הגמרא, לָמָּה לִי לְמֵימַר – מדוע הוצרכה הברייתא לומר לנו שרבי עקיבא הֶחֱזִירוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל. משיבה הגמרא, מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו הברייתא דין נוסף בדרך אגב, דְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחְזִיר, שְׁמָהּ מַתָּנָה – נחשבת היא כמתנה גמורה, ולכן אף שרבן גמליאל נתן להם את הלולב במתנה על מנת להחזיר, ומחמת כן החזיר לו רבי עקיבא את הלולב, מכל מקום כיון שבשעה שנטלוהו היה הוא שלהם, יצאו ידי חובתם. וְכִדבריו דְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא בְּפֶרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (ב"ב קלז:), האומר לחבירו בחג הסוכות 'הֵילָךְ אֶתְרוֹג זֶה בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי', נְטָלוֹ וְיָצָא בּוֹ, וְהֶחֱזִירוֹ, הרי שקיים את התנאי, ולכן היתה המתנה קיימת, ויָצָא ידי חובתו. אבל אם לֹא הֶחֱזִירוֹ, הרי לא קיים את התנאי, ובטלה המתנה, ונמצא שנטל אתרוג שאינו שלו, ולכן לֹא יָצָא.

וְגַּרְסִינָן נַמִּי הָתָם – ועוד למדנו שם, אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא, הָאַחִין שירשו את אביהם, אך עדיין לא חלקו בירושה, שֶׁקָּנוּ אֶתְרוֹג בִּתְפִיסַת הַבַּיִת – בממון המשותף של כל בני הבית, נְטָלוֹ אֶחָד מֵהֶן לשם מצוות אתרוג וְיָצָא בּוֹ – ובא לצאת בו ידי חובתו, הדין תלוי במידת הבעלות שיש לו על האתרוג, והסימן לכך, אִם יָכוֹל לְאוֹכְלוֹ אם ירצה בכך, ולא ימחו בידו האחים, כיון שיש שם אתרוגים נוספים, וכל אחד יכול ליטול אתרוג לעצמו, יָצָא ידי חובתו, דכיון שזכה בו והוא שלו, יכול לצאת בו ידי חובתו. וְאִם לַאו – אבל אם אין לו רשות לאוכלו, כיון שאין שם אתרוגים נוספים, ואף האחים רוצים לקיים את המצוה, הרי נמצא שאינו שלו, אלא שייך בשותפות לכולם, ולֹא יָצָא ידי חובתו, כיון שאין זה 'לכם'. מוסיפה הגמרא שם תנאי בדין זה: וְדַוְקָא דְּאִיכָּא (-שיש) אֶתְרוֹג לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מהאחים, ולכן אין הם מקפידים על אחד האחים שלוקח את אחד האתרוגים, אֲבָל אם יש כנגד האתרוג רק פָּרֵישׁ אוֹ רִמּוֹן, לֹא יָצָא, כיון שבודאי כל אחד מהם מקפיד שלא יטול אחיו את האתרוג וישאיר לו את הפרי האחר, כיון שכל אחד רוצה לצאת ידי חובתו

מוסיף הרי"ף: ושְׁמַע מִינָהּ – ויש ללמוד מדין זה, דְּהַנֵּי בֵּי תְּרֵי דְּזַבְּנֵי לוּלָבָא בְּשֻׁתָּפוּת – שאם שני בני אדם קנו לולב בשותפות, לֹא נָפַק בֵּיהּ חַד מִינַּיְיהוּ יְדֵי חוֹבְתֵיהּ בְּיוֹמָא קַמָּא – אין אחד מהם יוצא ידי חובה בנטילתו ביום הראשון, שבו יש צורך שיהא הלולב 'לכם', כיון שהוא שייך שניהם יחד, עַד דִּיהֲבֵי חַד לְחַבְרֵיהּ מָנְתָא דִּילֵיהּ – עד שיתן אחד מהם לחבירו את חלקו שבלולב, וְאִי לֹא – ואם לא נתן לו, לֹא נָפֵיק – לא יצא ידי חובתו.