מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 31

הגמרא דנה עתה בענין אחיזת ארבעת המינים בשעת התפילה: אָמַר לֵיהּ מַר בַּר אַמֵימָר לְרַב אַשִּׁי, אַבָּא, שהוא אמימר, מַצְלִי בֵּיהּ – היה מתפלל כשהלולב בידו. המשיך מר בר אמימר ואמר, וְאוֹתִיבְנָא לֵיהּ – והקשיתי לאבי מֵהָא דְּתַנְיָא בברייתא, לֹא יֶאֱחֹז אָדָם תְּפִלִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְיִתְפַּלֵּל, כיון שהוא טרוד בשמירתם שלא יפלו מידו, ואינו יכול לכוון בתפילתו, ואם כן גם לגבי הלולב יש לחשוש שמחמת טרדתו לא יוכל לכוין כראוי. וּפָרִיק – ותירץ לי, הָתָם – שם, בברייתא, לגבי החזקת תפילין או ספר תורה, לַאו מִצְוָה הוּא – אין מצוה בכך, וְטָרִיד – ומחמת כן הוא טרוד בשמירתו עד שיניחנו מידו, ואינו יכול לכוון, אבל הָכָא – כאן, בהחזקת הלולב, מִצְוָה הוּא, וְכיון שכך היא דרך קיום המצוה, בהחזקת הלולב בידו, לֹא טָרִיד – אין דעתו טרודה בכך.

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא בברייתא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק, כָּךְ הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, אָדָם יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ, נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת להתפלל וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ. אמנם כאשר הוא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, שצריך לפתוח את ספר התורה, וכן אם הוא כהן וְנוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו, ואינו יכול לאוחזו באותה שעה, מַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. הולך לְבַקֵּר חוֹלִים, וּלְנַחֵם אֲבֵלִים, וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ. נִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ ללמוד תורה, ואחיזת הלולב טורדת אותו מעיונו, מְשַׁגְּרוֹ – שולחו לביתו בְּיַד עַבְדּוֹ, אוֹ בְּיַד בְּנוֹ אוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ.

משנה

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, בזמן שבית המקדש קיים, שהיתה נטילת לולב דוחה את השבת, ושָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אף שהוצאת הלולב אינה דוחה את השבת, כמו שהתבאר לעיל, פָּטוּר מקרבן חטאת, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ בִרְשׁוּת, שהיה טרוד בכוונתו לקיים את המצוה, ומתוך כך טעה והוציאו.

גמרא

אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא שָׁנוּ דין זה, שהמוציא לולבו בשבת לרשות הרבים פטור, אֶלָּא באופן שֶׁעדיין לֹּא יָצָא בּוֹ ידי חובתו, והרי הוא טרוד טירדה של מצוה, אֲבָל אם כבר יָצָא בּוֹ ידי חובתו, ואחר כך הוציאו לרשות הרבים, חַיָּיב, כיון שאינו טרוד טרדה של מצוה. תמהה הגמרא, כִּי – כאשר עדיין לֹא יָצָא בּוֹ, אַמַּאי – מדוע הוא פָּטוּר, וְהָא מִדְּאַגְבְּהֵיהּ נָפַק בֵּיהּ – והרי מאותו רגע שהגביהו יצא ידי חובתו, ושוב אינו טרוד טירדה של מצוה, ויש לחייבו על ההוצאה לרשות הרבים. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, מדובר בְּאופן שֶׁהָפְכוֹ ויצא עמו כך, דְּאָמַר חִזְקִיָּה, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם (-בשם) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן, המתקיימות במינים הצומחים מהאדמה, כגון נטילת לולב, אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא כשאוחזם דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי בניית המשכן (שמות כו טו) 'וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים', וְתַנְיָא נַמִּי הָכִי – ושנינו כן גם בברייתא, 'עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים', שֶׁעוֹמְדִים דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן, והוא הדין לשאר מצוות. תירוץ נוסף: רָבָא אָמַר, אֲפִילוּ תֵּימָא – יכול אתה לומר גם שמדובר בְּאופן שֶׁלֹּא הֲפָכוֹ כשהוציאו, וְהָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – ובאיזה אופן מדובר כאן, ומדוע לא יצא ידי חובה מיד כשהגביהו, כְּגוֹן שֶּׁהוֹצִיאוֹ בִּכְלִי. תמהה הגמרא על תירוץ זה של רבא, וְהָא – והרי רָבָא עצמו הוּא דְּאָמַר שלְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שְׁמָהּ לְקִיחָה – נחשבת היא לקיחה, ויוצאים בה ידי חובתו, ומחמת כן אם נטלו בסודר, סובר רבא שיצא. מתרצת הגמרא, הָנֵּי מִילֵּי – דין זה הוא דוקא כשנטלו דֶּרֶךְ כָּבוֹד, כגון כשנוטלו בסודר, אֲבָל כשנוטלו דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, כגון שהוא מונח בכלי, לֹא – אין זו לקיחה שיוצאים בה ידי חובה.