מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 32

משנה

מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה את הלולב ומיניו מִיַּד בְּנָהּ אוֹ מִיַּד בַּעְלָהּ, וּמַחְזֶרֶת לַמַּיִם בַּשַּׁבָּת, והחידוש הוא שאף שאינה חייבת בנטילת לולב אין הלולב נחשב מוקצה לגביה (ומדובר על הזמן שהיו נוטלים לולב בשבת, קודם שגזרו חכמים איסור בדבר). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת מַחֲזִירִין – מותר להחזיר את הלולב למים, אבל אסור להחליפם או להוסיף עליהם. בְּיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין – מותר אפילו להוסיף מים ללולב, אבל אסור להחליפם במים אחרים, כיון שיש בכך טירחא של תיקון, וּבַמּוֹעֵד – בחול המועד מַחֲלִיפִין – מצוה להחליף את המים.

וְכָל קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ את הלולב, חַיָּב בַּלּוּלָב מדרבנן, כדי שיתחנך בקיום המצוות.

גמרא

הגמרא דנה בדין האמור בסיום המשנה, שקטן היודע לנענע חייב בלולב. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ, חַיָּיב בְּלוּלָב. וְקטן הַיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית, חַיָּיב בְּצִיצִית. וְהַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר תְּפִילָיו בגוף נקי, אָבִיו חַיָּיב לִקַּח לוֹ תְּפִלִּין. וְהַיּוֹדֵעַ לְדַבֵּר, אָבִיו מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע. מבארת הגמרא את הדין האחרון, 'תּוֹרָה', אָמַר רַב הַמְנוּנָא, זהו הפסוק (דברים לג ד) 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב', 'קְרִיאַת שְׁמַע' היינו פָּסוּק רִאשׁוֹן, שהוא (דברים ו ד) 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד'. הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר יָדָיו, שמשעה שנטלם בשחרית לא נגע בשום דבר המטמא את הידים, ואם נגע חוזר ונוטל ידיו, אוֹכְלִין עַל יָדָיו טָהֳרוֹת – מותר לאכול טהרות שנגע בהם, ואין חוששים שמא נטמאו. יוֹדֵעַ לִשָׁאֵל – הגיע לגיל שניתן לשאול אותו אם נגע בטומאה, ומשיב הן או לאו, ועתה אמר שאינו יודע, הרי זה כספק טומאה, ולכן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד סְפֵקוֹ טָמֵא, ברְשׁוּת הָרַבִּים, סְפֵקוֹ טָהוֹר (כמו שדרשו חכמים מפסוקים, שיש הבדל בין ספק טומאה ברשות הרבים לבין ספק טומאה ברשות היחיד). ואם יודע לִפְרֹס כַּפָּיו, זהו סימן שכבר הביא סימני גדלות, שהרי אין כהן קטן נושא כפיו, חוֹלְקִין לוֹ תְּרוּמָה בְּבֵית הַגְּרָנוֹת. קטן הַיּוֹדֵעַ לִשְׁחוֹט, אף על פי שאינו יודע הלכות שחיטה, אוֹכְלִין מִשְּׁחִיטָתוֹ. אָמַר רַב הוּנָא, וְהוּא – ובתנאי שֶׁגָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, ובודק ששחט כהוגן, ולא שהה ולא דרס, ואפילו לכתחילה ניתן להניח לקטן לשחוט באופן זה. וְאִם יָכוֹל הקטן לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת דָּגָן, מַרְחִיקִין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת כדי להתפלל או לקרוא קריאת שמע. אָמַר רַב חִסְדָּא, וְהוּא – ובתנאי שֶׁיָּכוֹל לְאָכְלוֹ בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס – בשיעור זמן של אכילת חצי ככר (יש אומרים ששיעור חצי הככר הוא כארבע ביצים, ויש אומרים ששיעורו כשלש ביצים).

אָמַר רַב חִיָיא בַּר אַבָּא בְּרֵיהּ (-בנו) דְּרַב אַוְיָא, וְגָדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְאָכְלוֹ בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, יש להרחיק ד' אמות מצואתו ומי רגליו, דִּכְתִיב (קהלת א יח) 'וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב', כלומר, כשהאדם גדול ומוסיף דעת, גם מוסיף 'מכאוב', שיש ריח רע מצואתו, ויש להרחיק ממנה ד' אמות תמיד.

ואִם יָכוֹל הקטן לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת צָלִי, שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַפֶּסַח – ממנים אותו על קרבן הפסח יחד עם שאר בני החבורה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שאם אינו יכול לאכול שיעור זה אין ממנים אותו, כיון ש'אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה' כְּתִיב בפסוק (שמות יב ד), ללמד שרק מי שיכול לאכול ראוי להיות מנוי על קרבן הפסח, וכיון שקרבן הפסח נאכל רק צלי, יש צורך שיהא הקטן יכול לאכול כזית צלי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אין ממנים את הקטן על קרבן הפסח עַד שֶׁיּוֹדֵעַ הֶפְרֵשׁ אֲכִילָה – עד שמבין בעניני אכילה, כֵּיצַד, נוֹתְנִין לוֹ צְרוֹר – אבן, וְזוֹרְקוֹ. ונותנים לו אֱגוֹז לאכילה, וְנוֹטְלוֹ.

סְלִיקוּ לְהוּ לוּלָב הַגָּזוּל