מסכת סוכה, פרק ד, שיעור 36

הרי"ף דן עתה לגבי ישיבה בסוכה ביום השמיני, בחוץ לארץ, כיון שעושים שם שני ימים טובים, נמצא שאף היום השמיני, שנמנה מהיום הראשון, נחשב כספק, שהרי הוא שביעי ממנין יום טוב שני: וּלְעִנְיַן מֵיתַב (-ישיבה) בְּסֻכָּה בַּשְׁמִינִי, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, מֵיתַב יַתְבִינָן – יושבים אנו בסוכה ביום זה, שהרי הוא נחשב אצלינו כספק שביעי, אבל בְּרוּכֵי לֹא מְבָרְכִינָן – אין מברכים 'לישב בסוכה'. וְהַיְינוּ טַעֲמָא דְּלֹא מְבַרְכִינָן – והטעם לכך שאין מברכים, דְּכֵיוָן דְּיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הוּא, דְּלֹא אֶפְשָׁר לְבָרוּכֵי – שאי אפשר לברך בו 'לֵישֵׁב בְּסֻכָּה', דְּסָתְרוּ אַהֲדָדֵי – שהרי זו סתירה, אִי יוֹם סֻכָּה הוּא לַאו שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הוּא, וְאִי שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הוּא לַאו יוֹם סֻכָּה הוּא, וּמִשּׁוּם דִּמְסַפְּקָא לָן – ורק משום שיש לנו ספק בדבר, בְּתַרְוַיְיהוּ עַבְדִּינָן לְחוּמְרָא – אנו מחמירים בשני הדברים, יַתְבִינָן – יושבים אנו בסוכה, וְלֹא מְבַרְכִינָן – ואין מברכים על הישיבה בסוכה מספק, וְנוֹהֲגִין בּוֹ מִנְהָג יוֹם טוֹב, דְּהוּא יוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת למנין הימים שמיום טוב הראשון, וְעַבְדִּינָן לְחוּמְרָא – ומחמירים אנו אף לענין זה, להחשיבו כיום טוב.

הגמרא דנה עתה לגבי ברכת 'שהחיינו' בשמיני עצרת: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אוֹמְרִים 'זְמַן' – מברכים ברכת שהחיינו בִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג, וְאֵין אוֹמְרִים זְמַן בִּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח, כטעם שיבואר להלן. וְכָךְ אָמַר רַב נַחְמָן, אוֹמְרִים זְמַן בִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג. וְתַנְיָא נַמִּי הָכִי – ושנינו כן אף בברייתא, שְׁמִינִי עצרת, נחשב כחג בפני עצמו לְעִנְיָן דברים אלו, שסימנם 'פז"ר קש"ב', ומפרשת הגמרא את הסימן, פַּיִס בִּפְנֵי עַצְמוֹ – ביום שמיני עצרת עושים גורל בפני עצמו על הקרבת הקרבנות במקדש, בשונה משאר ימי החג שאין עושים בהם גורל, אלא ממשיכים לפי הסדר של המשמרות, על פי הגורל שנעשה ביום הראשון. זְמַן בִּפְנֵי עַצְמוֹ – מברכים בו ברכת שהחיינו. רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, ולהלן יבואר מה הנפקא מינה מכך. קָרְבָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ – אין מקריבים בו פרים כפי סדר שאר ימות החג, שביום הראשון מקריבים י"ג פרים, ובכל יום מפחיתים פר אחד, ואילו בשמיני עצרת אין מקריבים כסדר זה, אלא מקריבים פר אחד בלבד. שִׁיר בִּפְנֵי עַצְמוֹ – הלויים שרים על הדוכן שבמקדש מזמור שלם, בשונה משאר ימי החג, ששרים בכל יום חצי מזמור. בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, ומבאר הרי"ף את הדין האחרון, פֵּירוּשׁ בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, שֶּׁאוֹמֵר בַּתְּפִלָּה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן 'אֶת יוֹם שְׁמִינִי חַג הָעֲצֶרֶת הַזֶּה'. רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְמַאי הִלְכְתָא – מה הנפקא מינה מכך, לְעִנְיָן אָבֵל, כִּדְאָמַר רַבִינָא (מו"ק כד:), מי שמת לו מת יוֹם אֶחָד לִפְנֵי הֶחָג, והרי הדין הוא שכניסת יום טוב מבטלת את האבלות, והרי זה כאילו עברו עליו שבעת ימי אבל, וְהֶחָג עצמו, שהוא שבעה ימים, וְחַג שמיני עֲצֶרֶת, שאף הוא נחשב כשבעה ימים, הֲרֵי כָּאן (-הרי אלו נחשבים כאילו עברו עליו) עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם, ומונה עוד תשעה ימים בלבד, ועולים לו לְעִנְיָן שְׁלֹשִׁים ימי אבלות.

משנה

הַהַלֵּל – אמירת הלל שלם, וְהַשִּׂמְחָה – הקרבת שלמי שמחה, נוהגים שְׁמוֹנָה ימים, כֵּיצַד, מְלַמֵּד שֶׁאָדָם חַיָּיב בִּכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג כִּשְׁאָר יְמוֹת הֶחָג. 'סֻכָּה שִׁבְעָה', כֵּיצַד, לאחר שגָּמַר האדם מִלֶּאֱכוֹל, לֹא יַתִּיר (-לא יפרק) אֶת סֻכָּתוֹ, שהרי כל היום עדיין חייבים במצוות סוכה, אֲבָל מוֹרִיד הוּא אֶת הַכֵּלִים הנאים מסוכתו לבית (בזמנם היו עושים את הסוכות בגגות הבתים) מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, בִּשְׁבִיל כְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן, שנראה כמכין את הכלים הנאים בביתו לכבוד סעודת ליל יום טוב האחרון.

גמרא

שנינו במשנה, 'אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה, בשביל כבוד יום טוב האחרון'. מבררת הגמרא, אם אֵין לוֹ מָקוֹם לְהוֹרִיד אֶת הַכֵּלִים, ועליו לאכול גם ביום השמיני בסוכה עצמה, מַהוּ – מה יעשה כדי להוכיח שאינו יושב שם משום מצות סוכה, שאז עובר הוא על 'בל תוסיף', אלא משום שאין לו מקום אחר. רַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי אָמַר, פּוֹחֵת בָּהּ – מוציא מהסכך שיעור אַרְבָּעָה טפחים, ופוסלה בכך (ואף שכבר בג' טפחים של אויר נפסלת הסוכה, הצריכוהו לפחות ארבעה כדי שיהיה פסולה ניכר לכל (ר"ן)). וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, מַדְלִיק בָּהּ אֶת הַנֵּר, שדבר זה אסור בזמן שהסוכה היא של מצוה, וכפי שהתבאר לעיל (פרק שני). מוסיפה הגמרא, וְלֹא פְּלִיגֵי – אין מחלוקת בין דברי רבי חייא בר אשי לבין דברי רבי יהושע בן לוי, אלא הָא לָן – דבר זה שאמר רבי יהושע בן לוי, שמדליק את הנר, היינו לנו, לבני בבל, דְּסוף יום השמיני, שהוא ספק שביעי, יוֹם טוֹב הוּא, וְאָסוּר לִפְחוֹת בָּהּ אַרְבָּעָה, לכן מַדְלִיק בָּהּ אֶת הַנֵּר. וְלִבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דְּיום השביעי חוּלוֹ שֶׁל מוֹעֵד הוּא, פּוֹחֵת בָּהּ אַרְבָּעָה. מוסיף הרי"ף: וְהַנֵי מִילֵּי – ודין זה, שיכול לפסול את הסוכה על ידי הדלקת נר בתוכה, הוא דווקא בסֻכָּה קְטַנָּה, דְּמִיפְסְלָא בִּשְׁרָגָא – שנפסלת היא בהדלקת הנר בתוכה, שמחמת כן אין מקום לאדם לשבת בה, וצריך להדליק את הנר מחוץ לסוכה, אֲבָל סֻכָּה גְּדוֹלָה, שמותר להדליק בתוכה את הנר, ואין הדלקתו פוסלת את הסוכה (וכיון שזהו יום טוב אינו יכול לפחות את הסכך), עָיֵיל לְגַּוָהּ מָאנֵי מֵכְלָא – מכניס לתוכה כלי אכילה, כמו קדירות וכדומה, האסורים בהכנסה לסוכה, וּמִיפְסְלָא – ובכך היא נפסלת, דְּאָמַר רָבָא, מָאנֵי מֵכְלָא – כלי אכילה, יש להניח לְבַר מִמְטַלַּלְתָּא – מחוץ לסוכה, ומָאנֵי מִשְׁתְּיָא – כלי שתיה, כמו כדים וכוסות, בִּמְטֲלַלְתָּא – מותר להניח בסוכה.

סְלִיקוּ לְהוּ לוּלָב וַעֲרָבָה וּסְלִיקָא לָהּ מַסֶּכֶת סוּכָּה