ספר נשים: הלכות גירושין, פרק ט

ט) נתן את הגט לאשתו והתנה עליה שתתגרש 'כשיעבור מנגד פניה' שלשים יום, מפרשים את כוונתו שלא יהיו יחד שלשים יום, ולכן אם היה הולך ובא הולך ובא, ולא נתייחד עמה, כשילך וישהה שלשים יום שלא יתייחד עמה בהם, תהיה מגורשת, ואף על פי שהיה הולך ובא בתוך אותם שלשים יום, מכל מקום הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט כשר. במה דברים אמורים, בשהתנה מתחילה ואמר הרי היא נאמנת עלי לומר שלא פייסתיה, אבל אם לא האמינה, חוששין שמא פייסה כשהיה הולך ובא, ומחלה לו על כך שיעבור מכנגד פניה שלשים יום, וחזר וביטל את הגט כשפייסה, ונמצא שהיא אשת איש כפי שהיתה, ויש לחוש שמחמת הגט יסברו שהיא גרושה, ותינשא, ומפני חשש זה יהיה הגט פסול אחר שעברו שלשים יום, אף שלא התייחדה עמו. וכן האומר לאשה הרי זה גיטך לאחר שנים עשר חדש, והיה עמה במדינה, חוששין שמא פייס אותה, והתבטל הגט, עד שיאמר נאמנת עלי שלא פייסתי.
י) וכן כל התנאין שהן תלויין ברצונה של האשה, ואם רצתה ומחלה אותן לבעלה בטל הגט, חוששין לה שמא פייס, עד שיאמר 'נאמנת עלי שלא פייסתי'. במה דברים אמורים, במתגרשת מן הנישואין, שלבו גס (-רגיל) בה, אבל במתגרשת מן האירוסין, אין חוששין לה שמא פייס.