מסכת אהלות, פרק יח, משנה ג

משנה ג: שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, וְאֵינָהּ נִטַּעַת כָּל נֶטַע. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת, חוּץ מֵאִילַן סְרָק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת. וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל:

משנה ג: ממשיכה המשנה ומבארת מהו 'בית הפרס' השני (מבין אותן 'שלשה בית פרסות' שהוזכרו בתחילת משנה ב'), שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, ואין יודעים היכן הוא, נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, בין שדרך לעוקרו ובין שדרך לקוצרו, כיון שאין שם עצמות קטנות ושבורות שיתכן שנדבקו בעפר, אלא יש שם קבר עם מת שלם שאין ידוע היכן הוא, וְאֵינָהּ נִטַּעַת כָּל נֶטַע – אין נוטעים בה נטיעות, כיון שבני אדם תאבים לפירות האילן, ואם יהיו שם פירות יתרגלו בני אדם להכנס לשם, ומתרבית הטומאה, שהרי אינם יודעים היכן הקבר כדי שיוכלו להזהר מלהטמא ממנו, וְאפילו אם כבר היו שם אילנות, אֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת, אלא חייב האדם לעוקרם, חוּץ מֵאִילַן סְרָק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת, ואין בו חשש. וּשדה בית הפרס זה, שאבד בו קבר, מְטַמֵּא בְמַגָּע, וּבְמַשָּׂא, וּבְאֹהֶל, שהרי בכל מקום שנמצא בו האדם יש לחשוש שהוא נוגע, או נושא (על ידי היסט) או מאהיל על הקבר.