מסכת ביצה, פרק א, שיעור 13

משנה

משנתנו עוסקת בדיני ברירה ביום טוב, ומבארת מה הוא האופן המותר: הַבּוֹרֵר קִטְנִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב מתוך הפסולת המעורבת בהם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בּוֹרֵר את האוֹכֶל, וְאוֹכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ, ורשאי אף ליטול את הפסולת מתוך האוכל, וכן רשאי לעשות זאת בְּקָנוֹן וּבְתַּמְחוּי שהם כלים המיוחדים לברירה, אֲבָל לֹא יעשה זאת בְּטַבְלָא וְלֹא בְּנָפָה וְלֹא בַּכְּבָרָה, כיון שהדרך לברור בכלים אלו רק כמות גדולה הנעשית לזמן מרובה, ונראה כטורח מיום טוב ליום חול. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה – רשאי הוא להדיח את התערובת במים רבים, עד שהפסולת תצוף על גבי המים, ויסירנה.

גמרא

שנינו במשנה, 'ובית הלל אומרים, בורר כדרכו', והיינו אפילו פסולת מתוך אוכל. הגמרא מבארת באיזה אופן אמרו בית הלל את דבריהם: תַּנְיָא בברייתא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בַּמֵֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים שמותר להוציא את הפסולת, בִּזְמַן שֶׁהָאֹכֶל מְרֻבֶּה עַל הַפְּסֹלֶת, וכיון שהפסולת מועטת קל יותר להוציאה, והדבר מותר ביום טוב. אֲבָל אם הפְּסֹלֶת מְרֻבָּה עַל הָאוֹכֶל, דִּבְרֵי הַכֹּל נוֹטֵל אֶת הָאוֹכֶל, וּמַנִּיחַ אֶת הַפְּסֹלֶת. תמהה הגמרא, אם הפְּסֹלֶת מְרֻבָּה עַל הָאוֹכֶל, פְּשִׁיטָא שאסור להוציא את הפסולת, מִי אִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי – וכי יש מי שמתיר לטרוח טירחא מרובה ולהוציא את הפסולת, הרי ודאי עליו להוציא את האוכל, שהוא המעט. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דין זה אלא באופן דְּנָפִישׁ בְּטִירְחָא וְזוּטָר בְּשִׁעוּרָא – שהפסולת מעטה בכמותה, אך מרובה בטירחת הוצאתה, ובאופן כזה מוטב למעט בטירחא ולהוציא את האוכל מהפסולת, וזו כוונת הברייתא ש'הפסולת מרובה על האוכל', והיינו שהטירחא שבהוצאתה מרובה על הטירחא של הוצאת האוכל.

משנה

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב מתנות איש לרעהו אֶלָּא מָנוֹת – מאכל המוכן לאכילה מיד. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְשַׁלְּחִין גם בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, חַיִּין וּשְׁחוּטִין, שניתן להכשירם לאכילה ביום טוב עצמו. מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת, שְׁמָנִים, וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְּבוּאָה, כיון שהיא טעונה טחינה, ואסור לטחון ביום טוב. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר גם בִּתְבוּאָה, ובגמרא יבואר טעמו.

גמרא

שנינו במשנה, 'ובית הלל אומרים משלחין בהמה חיה ועוף' וכו'. תָּנִי רַב יְחִיאֵל, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂם כְּשׁוּרָה – לא יעמיד שורה של בני אדם שיוליכו את המנות לחברו, כיון שנראה הדבר כאילו מוליכם לשוק למכירה. ומבארת הגמרא, תַּנָּא בברייתא, אֵין 'שׁוּרָה' פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם.

שנינו במשנה, 'רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה'. ומבארת הגמרא את טעם ההיתר, בתבואה שֶׁל חִטִּים, כיון שיכול לַעֲשׂוֹת מֵהֶם עֲסָסִיוֹת – מין מאכל העשוי מחיטים שלמות. ובתבואה של שְׂעוֹרִים, כיון שיכול לִתֵּן אותם לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ. ובעֲדָשִׁין, כיון שיכול לַעֲשׂוֹת מֵהֶן רְסִיסִים – מאכל העשוי מעדשים שלמות, וכיון שאין צורך לטחון את התבואה כדי ליהנות ממנה ביום טוב עצמו, מותר לשלחה במתנה לחברו.

משנה

משנתנו ממשיכה לעסוק בדין שליחת מתנות ביום טוב: מְשַׁלְּחִין כֵלִים – בגדים, בֵּין תְּפוּרִין וּבֵין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין, אַף עַל פִּי שֶּׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם – שעטנז, והם אסורים בלבישה, וְהֵן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד (ובגמרא יבואר מה השימוש שיש בבגדי כלאים). אֲבָל לֹא – אין שולחים סַנְדָּל מְסֻמָּר, שאסרו חכמים לנועלו בשבתות וימים טובים (משום מעשה שהיה בשעת השמד, שנהרגו מחמתו רבים מישראל), וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר, כיון שאינו ראוי לשימוש ביום טוב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא משלחים מִנְעָל לָבָן, העשוי מעור שלא נצבע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ אוּמָן שיצבענו. מסיימת המשנה: זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁנֵאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ (ובגמרא יבואר שכוונת המשנה שכל דבר שניתן להשתמש בו בחול, שולחים אותו ביום טוב).