ספר נשים: הלכות גירושין, פרק י

יט) הורו מקצת הגאונים, שכל אשה שתבעל בפני עדים (ואפילו שלא היתה אשתו ונתגרשה), צריכה גט, חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ומסתבר שבעל לשם קידושין. והגדילו והוסיפו אותם גאונים בדבר זה שעלה על דעתם, עד שהורו שמי שיש לו בן מִשִׁפְחָתוֹ, חוששין לו שמא הוא מתייחס אחריו ולא תתייבם אשתו אף אם אין לו בנים מישראלית, שמא שחרר שפחתו ואחר כך בא עליה. ויש מי שהורה שאנו אומרים שודאי שחררה, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה, ואין ראוי לסמוך עליהן, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד, או במקדש על תנאי ובעל סתם, שהרי אשתו היא, ובאשתו היא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות, עד שיפרש שהיא בעילת זנות, או יפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר הנשים, הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות, עד שיפרש כי הוא לשם קדושין, ואין צריך לומר בשפחה או בגויה שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל, והרי הבן מהן בחזקת גוי ועבד, עד שֶׁיִּוָּדַע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה.
כ) מי שהוחזקה אשת איש, בין מן הנשואין בין מן האירוסין, ויצא שמה – התפרסמה בעיר שהיא מגורשת, אפילו רוב העיר או כולה מעבירין קול שנתגרשה, אין חוששין לה שמא היא גרושה, והרי היא בחזקתה. אבל אם היתה פנויה, ויצא שמה בעיר שהיא מקודשת, והוחזק הקול בבית דין, שבאופן זה הרי היא מקודשת בספק כמו שבארנו, ואחר כך יצא עליה קול שנתגרשה מאותן הקידושין, ש'הקול' אסרה ו'הקול' התירה, והרי זו מוחזקת כמגורשת.