מסכת ביצה, פסקי הלכות, פרק ב (א)
פסקי הלכות על פי הרי"ף – ביצה, פרק ב (א)
א. אם חל יום טוב ביום שישי, אסור מדרבנן לבשל בו לצורך שבת, אך אם בישל לצורך יום טוב ונשתיירו מאכלים, מותר לאוכלם בשבת.
ב. תקנו חכמים שהרוצה לבשל ביום טוב לצורך שבת, יניח עירוב תבשילין בערב יום טוב, ועל ידי זה מותר לו לבשל ביום טוב לצורך שבת.
ג. לעירוב תבשילין די בהנחת תבשיל אחד, ובלבד שיהא דבר שמלפתים בו את הפת, ולכן אין להניח פת ממש, ולא דייסא וכדומה.
ד. אם נאכל או אבד העירוב קודם כניסת השבת, נאסר עליו לבשל ביום טוב, אך אם נשאר ממנו אפילו משהו, מותר.
ה. ההנהגה הראויה ביום טוב היא לחלק את היום, חציו לה' בלימוד תורה ובתפילה, וחציו לכם, באכילה ושתיה.
ו. ביום השבת מצוה לאכול ולשתות, כמו שנאמר 'וקראת לשבת עונג'.
ז. ביום הפורים מצוה לאכול ולשתות, כיון שזו עיקר תקנת הימים האלו להיות 'ימי משתה ושמחה'.
ח. אסור לצום בערב יום הכפורים, וכל האוכל ביום זה, נחשב כאילו הצטווה לצום בו, וצם בו.
ט. מי שנאנס ולא הניח עירוב תבשילין, מצוה לשלוח לו מאכלים ביום טוב לצורך השבת. אבל מי שפשע ולא הניח עירוב תבשילין, אין מצוה לשלוח לו.
י. כל מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה ועד סוף השנה, חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים, והוצאות בניו לתלמוד תורה, שאם פיחת פוחתים לו, ואם הוסיף מוסיפים לו.
יא. בישל האדם עדשים ונשארו לו מעט בשולי הקדירה, וכן אם נשארה שמנונית מאכל על הסכין, אם היה בזה שיעור כזית יכול לסמוך על כך מערב יום טוב לעירוב תבשילין.
יב. דגים קטנים שבישלם גוי מותרים באכילה, כיון שהם נאכלים גם ללא בישול, וניתן לסמוך עליהם לצורך עירוב תבשילין. אבל אם בישלם עם קמח באופן שהקמח הוא העיקר, והרי הקמח אינו נאכל ללא בישול או אפיה, אסורים משום בישולי נכרי.
יג. שיעור עירוב תבשילין הוא ב'כזית', בין אם מניח עירוב זה לצורך אדם אחד, ובין אם מניחו לצורך מאה בני אדם.
יד. תבשיל של עירוב תבשילין יכול להיות גם צלוי, שלוק, כבוש או מבושל. ואפילו דבר המתבשל על ידי הדחה במים חמים, נחשב כמבושל לענין זה.
טו. המניח עירוב תבשילין, צריך לעשות כן מתוך רצון וכוונה, אך אותו אדם שמניחים עבורו את העירוב, אינו צריך לדעת זאת בערב יום טוב, אלא יכול להודיעו אף ביום טוב עצמו.
טז. יכול אדם להניח עירוב תבשילין עבור כל בני עירו וכדומה, עד למרחק של אלפיים אמה מסביב לעירו.
יז. המניח עירוב תבשילין עבור אחרים, צריך להקנות להם את העירוב, ויכול לעשות כן על ידי בנו ובתו שאינם סמוכים על שולחנו, על ידי אשתו או עבדו ושפחתו העבריים. אך לא על ידי בנו ובתו הסמוכים על שולחנו, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנעניים.
יח. אין מניחים עירוב תבשילין עבור הפושעים שאינם מערבים ואינם סומכים על עירוב של אחרים.
יט. גם מי שהניח עירוב תבשילין, אסור לו להניח ביום טוב עצמו עירוב חצרות או עירוב תחומין.
כ. יום טוב שחל להיות בשבת, מתפלל האדם שבע ברכות ובברכה האמצעית כולל את קדושת היום, וחותם 'מקדש השבת וישראל והזמנים'.
כא. ראש חדש או חול המועד החלים בשבת, מתפלל האדם תפילה של שבת, ומזכיר 'יעלה ויבא' בברכת 'רצה'. ואם טעה ושכח [בשחרית או במנחה] חוזר. ובתפילת מוסף מזכיר את מוספי ראש חודש או חול המועד בתוך הברכה האמצעית.
כב. שני ימים טובים הסמוכים לשבת, אסור להניח עירוב תחומין ביום טוב הראשון, אך מותר להניח עירוב תבשילין ביום טוב ראשון לצורך היום השני [אם שכח להניח בערב יום טוב ראשון], על ידי שעושה תנאי, שאם היום קודש ומחר חול הרי אין צורך בעירוב כלל, ואם היום חול הרי מותר להניח עירוב. אמנם בשני ימים טובים של ראש השנה, אסור להניח עירוב תבשילין אפילו על ידי תנאי.
כג. וכן מותר להניח עירוב חצרות ביום טוב הראשון לצורך השבת, ויעשה כן גם ביום טוב ראשון וגם ביום טוב שני, ובכל פעם יתנה שיחולו מעשיו רק אם היום חול.
כד. אסור לאפות מיום טוב לצורך שבת [אם לא הניחו עירוב תבשילין] וכל שכן שאסור להכין מיום טוב לצורך חול. אמנם הבא לבשל ביום טוב רשאי למלאות את הקדירה בשר אף שהוא צריך רק חתיכה אחת ליום טוב עצמו, כיון שאין בכך תוספת טירחא. וכן מותר למלאות חבית מים אף שהוא זקוק לקנקן אחד, כיון שאין בכך טירחא יתירה.
כה. הבא לאפות ביום טוב רשאי למלאות את התנור פת, אף שהוא זקוק רק לככר אחת, אף שיש בכך טירחא יתירה, כיון שהפת נאפית יפה יותר כשהתנור מלא.
כו. מי שלא הניח עירוב תבשילין, כשם שאסור לו עצמו לאפות ולבשל, כך אסור לאחרים לבשל ולאפות עבורו את הקמח והדברים השייכים לו. ורק אם יקנה את הדברים לאחרים, מותר להם לבשל ולאפות עבורו.
כז. אדם שלא הניח עירוב תבשילין, ואפה או בישל לצורך יום טוב, והערים והוסיף יותר מכדי צורכו כדי שישאר לו לשבת, אסור לו לאכול דברים אלו בשבת. אמנם אם במזיד בישל מיום טוב לצורך שבת, הרי זה ספק שלא נפשט בגמרא אם מותר לו לאכול זאת בשבת [וספק דרבנן לקולא].
כח. אף שאם נאכל העירוב ביום טוב אסור לבשל ולאפות לצורך שבת, אבל אם כבר התחיל בהכנת העיסה ואחר כך נאכל העירוב, מותר לסיים את הכנתה.
כט. יום טוב שחל ביום ראשון, יש להטביל את הכלים הטמאים קודם השבת, מחשש שמא ישהה אותם בכוונה להטביל אותם בשבת או ביום טוב, ואין להשהות בכוונה מלאכה כדי לעשותה בשבת או ביום טוב, וגם יתכן שיבא להשתמש בהם ביום טוב בטומאה. אבל כלי שנטמא ביום טוב עצמו, מותר להטבילו בו ביום.
ל. אבל אדם טמא יכול לטבול בשבת, שהיא ערב יום טוב, וכן ביום טוב עצמו.
לא. מותר לשחוט ביום טוב בהמה השייכת בשותפות לישראל וגוי, כיון שאינו מרבה בטירחא משום חלק הגוי.
לב. אסור לאפות ביום טוב עיסה השייכת לישראל וגוי בשותפות, כיון שמרבה הוא בטירחא מחמת הגוי, ועליו לחלוק את העיסה ולאפות רק את חלקו של הישראל.
לג. אסור לאפות ביום טוב לצורך גוי, גם אם אינו מקפיד שלא יתנו חלק לישראל.
לד. אסור להזמין גוי ביום טוב לסעודה, מחשש שירבה בבישול או אפיה עבורו. אבל אם הזדמן הגוי מעצמו לבית היהודי, מותר לתת לו ממה שכבר התבשל עבור היהודים, ויש אומרים שאם הוא אדם חשוב צריך לומר לו בפירוש 'אם רצונך לאכול ממה שהכנו לעצמינו, בא ואכול, אך לא נוכל לבשל עוד'.
לה. מותר להזמין גוי לסעודה בשבת, שבין כך אסור לבשל ולאפות ואין חוששים שישאר יין בכוסו, [והרי הוא מוקצה ויבואו לטלטלו].
לו. אסור לאפות מיום טוב לחול, ומכל מקום העושה כן אינו חייב מלקות, כיון שאם היו מזדמנים לו אורחים היה המאכל ראוי עבורם.
לז. אסור לאפות ביום טוב לצורך בעלי חיים.
לח. מתוך שהותרה מלאכת בישול לצורך אוכל נפש, הותרה גם לשאר צרכים, ולכן רשאי אדם לחמם מים לרחוץ את רגליו, ועושה מדורה להתחמם כנגדה.
לט. מים חמים שחוממו ביום טוב עצמו, אסור לרחוץ בהם את כל גופו.
מ. מותר לרחוץ כל גופו במים שחוממו מערב יום טוב.
מא. בשבת אסור לרחוץ כל גופו במים חמים, אפילו אם חוממו מערב שבת.
מב. אין בניה וסתירה בכלים, ולכן מותר להרכיב בשבת וביום טוב מנורה העשויה חוליות חוליות.
מג. מותר לאפות ביום טוב אפילו ככרות לחם עבים, הגם שיש בכך טירחא יתירה.
מד. אדם הרוצה לשמש מיטתו בליל יום טוב, ויש נר דולק בחדרו, ילך לחדר אחר, או יעשה מחיצה, או יניח עליו כלי המסתיר את אורו, אך אסור לו לכבותו.
מה. אסור לכבות גחלת עץ בוערת, בין אם עושה כן כדי שלא תישרף, ובין אם עושה כן כדי שלא יתמלא הבית עשן, ובין אם עושה כן כדי שלא תישרף הקדירה.
(ספר יוחסין)
