267. חמדה (א)

יְדוּעָה רָעַת הַחֶמְדָּה, כִּי רַבָּה הִיא. וְכָתְבוּ הַמְּפָרְשִׁים שֶׁהִיא הָעֲשִׂירִית מֵעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְהִיא חֲמוּרָה מִכֻּלָּם, כִּי עַל יְדֵי הַחֶמְדָּה יָכוֹל הָאָדָם לַעֲבוֹר עַל כָּל הַתּוֹרָה. וְכָל הַמִּשְׁתַּדֵּל לִטּוֹל חֵפֶץ שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּחִנָּם אוֹ בְּכֶסֶף, עוֹבֵר עַל לֹא תַּחְמֹד. וַאֲפִילוּ אִם לֹא הִשְׁתַּדֵּל בְּכָךְ, אֶלָּא רַק חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה שֶׁיָּבוֹא חֵפֶץ זֶה לְיָדוֹ, הֲרֵי עָבַר עַל לָאו דְּ'לֹא תִתְאַוֶּה'. וְצָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק וְלַחְשׁוֹב כִּי הַכֹּל הֶבֶל הֲבָלִים דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, וְאָז לֹא יַחְמֹד וְלֹא יִתְאַוֶּה וְלֹא יְבַקֵּשׁ חֵפֶץ בְּמַתָּנָה מֵחֲבֵרוֹ, כִּי תֵּכֶף עוֹבֵר עַל לֹא תַחְמֹד.

וְאִם מְבַקֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ חֵפֶץ וְאֵין הַלָּה נוֹתֵן לוֹ בְּשִׂמְחָה, יֵשׁ בָּזֶה גַּם חֲשַׁשׁ גֶּזֶל. וְכֵן לֹא יַפְצִיר בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיִּמְכֹּר לוֹ חֵפֶץ, אִם לֹא שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁחֵפֶץ זֶה עוֹמֵד לִמְכִירָה. וְאִם רוֹצֶה לְהִתְאַוּוֹת, לֹא יִתְאַוֶּה לַחֵפֶץ הַמְסֻיָּם שֶׁיֵּשׁ בְּיַד חֲבֵרוֹ, אֶלָּא יַחְשֹׁב בְּלִבּוֹ, הַלְוַאי שֶׁיַּזְמִין לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֵפֶץ אַחֵר, כְּמוֹ חֵפֶץ זֶה. אֲבָל לְפִי הָאֱמֶת, מִצַּד הַמַּעֲלוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת – גַּם מַחֲשָׁבָה זוֹ הִיא הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, רַק יַחְמֹד הָאִישׁ לְהַשִּׂיג חָכְמָה וּתְבוּנָה, וּמִדּוֹת טוֹבוֹת וִישָׁרוֹת, וּלְהִתְדַּמּוֹת לִקְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן.