מאמר שני, סז-סח

סז. הכוזרי: וכי יש לעברית עדיפות על הערבית? הלא הערבית היא שפה מושלמת יותר, ונוכל להבחין זאת בעצמינו.

סח. החבר: קרה לעברית מה שקרה לדובריה, נתדלדלה בדלותם, ונצטמקה במיעוטם. אולם מצד עצמה היא החשובה שבלשונות, הן מצד המסורת, והן מצד הסברא. מצד המסורת, הרי היא הלשון אשר בה דיבר ה' יתברך עם אדם וחוה, והיא השפה שדיברו בה אדם וחוה (משעת בריאתם, ללא לימוד והסכמה). וראיה לזה, המילה 'אדם', שנגזרת מ'אדמה', והמילה 'אשה' מ'איש', ו'חוה' מ'חי', ו'קין' מ'קניתי', ו'שֵת' מ'שָת', ו'נח' מ'ינחמנו'.

נוסף לזה, מעידה על חשיבותה של הלשון העברית – התורה המסורה בידינו, הכתובה בלשון הקודש, ומלבד זאת, ידיעת שפה זו מסורת היא בידינו מדור דור עד עבר, נח, ואדם הראשון. שפה זו היתה שפתו של עבר, ובגללו היא נקראת 'עברית', מפני שהיא נשארה בידו כפי שהיתה שגורה בפי הכל, לפני דור ההפלגה ובלבול הלשונות.

והנה אברהם היה מדבר ארמית באור כשדים, מקום מגוריו, כי הארמית היא לשון הכשדים. הארמית שימשה לו לשון חול, והעברית לשון מיוחדת – לשון הקודש. וכן ישמעאל נשא את לשון הקודש לארצות ערב (וברבות השנים נשתנתה השפה לערבית). שלש לשונות אלו, הארמית, העברית והערבית, דומות הן, והרבה המשותף בהן – בשמות, במבנה המשפטים, ובנטיית הפעלים והשמות.