מסכת ביצה, פרק ג, שיעור 30

גמרא

הגמרא מבררת את ההלכה בענין המחלוקת שבמשנתנו, לגבי בעלי חיים שיש ספק מתי ניצודו: אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, המתיר בעלי חיים אלו בטלטול, אלא הלכה כתנא קמא, שהם אסורים אף בטלטול. וְאִיכָּא דְּמַתְנוּ לָהּ אַהָא דְּתַנְיָא – ויש ששנו מימרא זו של שמואל על ברייתא זו, שכך שנינו בה, דבר שהוא סָפֵק מוּכָן מערב יום טוב, רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹסֵר. ועל ברייתא זו אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

אָמַר רַב פָּפָּא, הִילְכְתָא – כך היא ההלכה, נָכְרִי שֶׁהֵבִיא דּוֹרוֹן (-מתנה) בְּיוֹם טוֹב לְיִשְׂרָאֵל, אִם יֵשׁ מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחֻבָּר, ויש לחשוש שתלשו הנכרי ביום טוב, אָסוּר הדבר ביום טוב, וְלָעֶרֶב נַמִּי – וגם לאחר צאת יום טוב אֲסוּרִין, בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ – עד שיעבור זמן הראוי לעשיית אותה מלאכה, כדי שלא ייהנה היהודי ממלאכת הגוי ביום טוב, כיון שעשה זאת הגוי לצורך ישראל. וְאִם אֵין מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחֻבָּר, ואין לחוש לתלישה, אם הביא זאת הגוי בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, מֻתָּרִים. אך אם הביא מִחוּץ לַתְּחוּם, אֲסוּרִין, כיון שנעשתה בו מלאכה האסורה. וְהַבָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה (-מסוים) מִחוּץ לַתְּחוּם ביום טוב, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר אפילו בו ביום (והטעם שהקילו באיסור זה, כיון ש'חוץ לתחום' אינו דבר מוחלט, שהרי מקום שהוא חוץ לתחום לישראל זה, הרי הוא בתוך התחום לישראל אחר, ולכן לא הוסיפו חכמים לאסור זאת על כל ישראל, אלא די בכך שאסרו זאת על אותו ישראל שעבורו הובא הדבר מחוץ לתחום (רמב"ן, ר"ן)).

וְהָא דְּאַמְרִינָן – ומה שאמרה הברייתא שאִם יֵשׁ מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחֻבָּר, אָסוּר, לֹא מִיבַּעְיָא – אין צריך לומר בַּאֲכִילָה דְּאָסוּר, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְטַלְטְלוֹ נַמִּי (-גם כן) אָסוּר, דְּמִשּׁוּם דְּלֹא חָזֵי לַאֲכִילָה – דכיון שאינו ראוי לאכילה, מוּקְצֶה הוּא (אבל באופן שהובא מחוץ לתחום אינו מוקצה, שהרי הדבר מותר לישראל אחר אפילו באכילה (שיטה מקובצת)).

גַּרְסִינָן – שנינו במסכת עירובין בְּפֶרֶק בַּכֹּל מְעָרְבִין (לט:), הַהוּא בַּר טַבְיָא דְּאַתְיָא לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא – מעשה בצבי שהובא לביתו של ריש גלותא, דְּאִיתְּצִיד – שצדו אותו גויים בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן עבור ריש גלותא, וְאִישְׁתְּחִיט – ונשחט בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, ונחלקו האמוראים שהיו שם בדינו של אותו צבי, רַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא אָכוּל – אכלו מבשרו של אותו צבי, שהרי שני ימים טובים נוהגים בחוץ לארץ מספק, ואם כן ממה נפשך, אם היום הראשון הוא יום טוב הרי היום השני הוא חול, ומותר לאכול בו את הצבי שניצוד אתמול, שכבר עבר שיעור זמן בכדי שיצודו אותו. ואם היום הראשון היה חול, הרי ניצוד הצבי בהיתר, ומותר לשוחטו היום לצורך יום טוב. ואילו רַב שֵׁשֶׁת לֹא אָכִיל, דְּקָסָבַר רב ששת ששני ימים טובים הנוהגים בחוץ לארץ קְדֻשָּׁה אַחַת הֵן, ואסור לאכול ביום השני ממה שהוכן באיסור ביום הראשון. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּרַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא, שהיה מותר לאכול את הצבי באופן זה. וְרַב שֵׁשֶׁת נַמִּי קָא הָדַר בֵּיהּ – וגם רב ששת חזר בו והתירו באכילה, כמבואר בגמרא שם ששמע ברייתא המחלקת בין שני ימים טובים של ראש השנה הנחשבים כקדושה אחת, לבין שאר שני ימים טובים של גלויות שאינם נחשבים קדושה אחת.

וְאַמְרִינָן נַמִּי – עוד שנינו שם, במסכת עירובין (מ:) בענין דומה: הַהִיא לִיפְתָּא דְּאֲתָאִי לִמְחוֹזָא – מעשה היה שהביאו הגויים לֶפֶת לעיר מחוזא ביום טוב, חַזְיֵיהּ רָבָא דְּמִיכְמְשָׁא – ראה רבא שהיא כבר כמושה, שהחלה לנבול, אָמַר, יש להתירה לישראל, דהַאי וַדַּאי מֵאֶתְמוֹל עֲקוּרָה הֲוֵי – ודאי כבר אתמול היתה עקורה מהאדמה, ולא נעשתה בה היום מלאכת תלישה, מַאי אָמַרְתְּ – ולאיזה איסור עדיין יש לחשוש, מִחוּץ לַתְּחוּם אֲתַאי – שהרי הביאום הגויים מחוץ לתחום, אף בזה אין חשש, כיון שהדין הוא שדבר הַבָּא בשבת מחוץ לתחום בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה, מֻתָּר הדבר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, וְכָל שֶׁכֵּן הָא, דְּאַדַּעְתָּא דְּנָכְרִים אָתָא – שהביאוהו למחוזא על דעת שיקנוהו גויים, ולא לצורך ישראל. ומחמת כן שָׁרָא לְהוּ רָבָא לְמִזְבַּן מִינֵּיהּ – התיר רבא לישראלים לקנות מהגויים את הלפת. אמנם, כֵּיוָן דְּלאחר זמן חָזָא – ראה רבא דְּקָא מַפְשֵׁי וּמַיְיתוּ – שמרבים להביא לֶפֶת ביום טוב, והבין שבודאי ריבוי זה הוא לצורך ישראל, אָסַר לְהוּ – אסר על ישראל לקנות מהם.

הגמרא מביאה מעשה נוסף בענין זה: הַנְהוּ בְנֵי גְּנָנָא – מעשה באותם בני אדם שאומנותם להכין כילות לחתנים, ונותנים שם הדסים, דְּגַזוּ לְהוּ נָכְרִי אַסָּא בְּיוֹמָא טָבָא – שהיה גוי חותך עבורם הדסים ביום טוב, לְאוּרְתָא – בלילה, במוצאי יום טוב, שָׁרָא לְהוּ רָבִינָא לְאוֹרוֹחֵי לְאַלְתָּר – התיר להם רבינא להריח הדסים אלו מיד, ולא הצריכם להמתין כלל. אָתוּ וְשַׁיְילוּהוּ לְרָבָא – באו ושאלו את רבא האם הדבר מותר, אָמַר לְהוּ רבא, בָּעִינָן – יש צורך להמתין לאחר צאת יום טוב שיעור זמן 'בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ' – שהיו יכולים להספיק לקצוץ את ההדסים, וקודם לכן אסור ליהנות מהם.