מסכת ביצה, פרק ג, שיעור 32

גמרא

מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפְלְגֵי – במה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון במשנתנו. ומבארת, בְּרוֹאִין מוּמִין בְּיוֹם טוֹב קָא מִיפְלְגֵי – מחלוקתם היא האם מותר למומחה לבדוק מום בבהמת בכור ביום טוב, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר, רוֹאִין מוּמִין בְּיוֹם טוֹב, שהרי אין בכך כל מעשה איסור. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר, אֵין רוֹאִין מוּמִין בְּיוֹם טוֹב, כיון שדינו של הבכור מוכרע על פי דברי המומחה, והרי זה כתיקון דבר, וכפסיקת דין, האסורים ביום טוב, וכיון שאין אפשרות להתירו ביום טוב על פי חכם, ממילא מוקצה הוא, ואף אם ראהו חכם והתירו, אסור לשוחטו ביום טוב.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְאַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לָן – ואף שבדרך כלל מקובל בידינו דְּבמקום שנחלקו רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, מכל מקום בְּהָא קַיְימָא לָן – במחלוקת זו מקובל בידינו שהלכה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. והטעם לכך, דְאַמְרִינָן בגמרא, האמורא אַמִי וַורְדִינָאָה (והיה מכונה כך משום שפניו נאות כִּוְרָדִים), חָזֵי בּוּכְרָא דְבֵי נְשִׂיאָה הֲוָה – היה תפקידו לבדוק את המומים שבבכורות של בית הנשיא, סָבַר דְּלָא לְמֵיחֲזֵי בְיוֹמָא טָבָא – לא רצה לבדוק מומים ביום טוב, אָתוּ – באו אנשי בית הנשיא וְאָמְרוּ לֵיה לְרַבִּי אַמִי שאין אמי וורדאה רוצה לבדוק מומים, אָמַר לְהוּ רבי אמי, שַׁפִּיר עָבֵד דְּלָא חָזֵי – יפה נוהג הוא שאינו רוצה לראותם, כיון שכן היא ההלכה. מקשה הגמרא, אֵינִי – וכי כך הוא הדבר, וְהָא רַבִּי אַמִי גּוּפֵיהּ הֲוָה חָזֵי – והרי רבי אמי עצמו היה רואה מומים שבבכורות ביום טוב, ומדוע הסכים ושיבח את הנהגתו של אמי ורדנאה. מתרצת הגמרא, רַבִּי אַמִי, מֵאֶתְּמוֹל הֲוָה חָזֵי – היה רואה ובודק את המום מערב יום טוב, להכריע אם זהו מום עובר או מום קבוע, וּבְיוֹמָא טָבָא שַׁיּוּלֵי הוּא דְּקָא מֵשַׁיֵיל הֵיכִי הֲוָה עוֹבָדָא – וביום טוב היה רק שואל כיצד אירע מום זה בבכור, כיון שהכהנים חשודים להטיל מום בכוונה בבכורות (מחמת שמוטל עליהם לטפל בהם, ויש בכך טירחא רבה), ובאופן כזה שהוטל המום בידים, אסור הוא באכילה עד שיפול בו מאליו מום נוסף.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: כִּי הַהוּא גַּבְרָא – וכמו מעשה שאירע עם אותו אדם כהן, דְּאַיְיתִי בּוּכְרָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – שהביא בכור שנפל בו מום להראותו לפני רבא אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא – סמוך לכניסת יום טוב, בַּהֲדֵי דְּקָא יָתֵיב רָבָא וְחָיֵיף רֵישֵׁיהּ – בזמן שהיה רבא יושב וחופף את ראשו, דָּלֵי עֵינֵיהּ וְחַזְיֵהּ לְמוּמֵיהּ – הרים רבא את עיניו וראה את המום, אָמַר לֵיה רבא לאותו אדם, זִיל הָאִידְנָא וְתָא לְמָחָר – לך כעת לביתך, ותבוא שוב מחר. לְמָחָר אֲתָא לְקַמֵּיהּ – למחרת, ביום טוב, בא אותו אדם שוב לפני רבא, אָמַר לֵיה רבא, אֵימָא לִי גּוּפֵיהּ דְּעוּבְדָא הֵיכִי הֲוָה – אמור לי את גוף המעשה של נפילת המום בבכור, כיצד אירע. אָמַר לֵיה אותו אדם לרבא, הֲווֹ מַנְחַן שַׂעֲרֵי אֲחוֹרֵי דְּהוּצָא – היו שעורים מונחות מאחורי גדר של קוצים, ורצה הבכור להגיע אל השעורים, בַּהֲדֵי דְּקָא עָיֵיל לְרֵישֵׁיהּ – בזמן שהכניס את ראשו בין הקוצים, פַּרְטֵיהּ לִשְׂפַתֵּיהּ – חתך אחד הקוצים את שפתו, וזהו מום המתיר את הבכור באכילה. אָמַר לֵיה רבא, וְדִילְמָא אַתְּ גָּרַמְתְּ לֵיה – שמא אתה גרמת זאת בכוונה, שהנחת את השעורים מאחורי הגדר, כדי שיפול בו מום, וחשד בו בכך מחמת שהיה כהן, ונחשדו כהנים להטיל מומים בבכורות, אָמַר לֵיה אותו כהן, לֹא.

מדייקת הגמרא, מִכְלַל – יש ללמוד מדברי רבא במעשה זה, דִּגְרָמָא אָסִיר – שאסור לגרום לכך שיפול מום בבכור, אף כשאינו עושה זאת בידים. ומבררת הגמרא, וּמִנַּיִן דִּגְרָמָא אָסִיר, אָמַר אַבַּיֵּי, דְּתַנְיָא בברייתא, נאמר בפסוק לגבי קרבנות (ויקרא כב כא) 'כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ', ולכאורה אֵין לִי ללמוד מפסוק זה אֶלָא שֶׁלֹא יִהְיֶה מוּם בְּיָדַיִם, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִגְרוֹם לוֹ מום עַל יְדֵי דָבָר אַחֵר, וכגון שֶׁלֹּא יָבִיא בָּצֵק וּדְּבֵילָה וְיַנִּיחַ לוֹ לַגְּדִי הבכור עַל גַּבֵּי אָזְנוֹ כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא הַכֶּלֶב וְיִטְּלֶנּוּ, ויחתוך את אוזן הגדי, תַּלְמוּד לוֹמַר 'כָּל מוּם', וכך נדרש הפסוק, אָמַר הכתוב 'מוּם', ללמד שאין להטיל בבכור מום בידים, וְאָמַר 'כָּל מוּם', לרבות שלא יגרום לו מום על ידי דבר אחר.

משנה

משנתנו ממשיכה לדון בענין בעלי חיים ביום טוב: בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה ביום טוב, לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ, ובגמרא יבואר באיזו בהמה מדובר. מַעֲשֶׂה היה שמתה בהמה ביום טוב, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ, וְכן שאלוהו עַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמֵאת, וְנִכְנַס רבי טרפון לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁאַל שאלות אלו, וְאָמְרוּ לוֹ על שני הדברים שלֹא יְזִיזֵם מִמְּקוֹמָן ביום טוב.

גמרא

הגמרא מבארת את הדין האמור במשנתנו, שאין להזיז ממקומה בהמה שמתה בשבת: תַּרְגְּמָא – ביאר זְעִירִי את משנתנו, בְּבֶהֱמַת קָדָשִׁים, שאסור להאכילה לכלבים, וְהָיְתָה מְסֻכֶּנֶת למות כבר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וטַעֲמָא – וטעם האיסור לטלטלה הוא כיון דְּבֶהֱמַת קָדָשִׁים היא, דְּאפילו לאחר שמתה אֵין מַאֲכִילִין אוֹתָהּ לַכְּלָבִים, ולכן מוקצה היא. הָא – אבל אם היתה זו בהמה דְּחֻלִּין, שָׁרֵי – מותר לְטַלְטְלָהּ בשבת להאכילה לכלבים (שהרי מאכל בהמה אינו מוקצה בשבת וביום טוב), ואף שיש צורך שבכניסת היום כבר יחשוב האדם להשתמש בה שימוש מותר, דְּכֵיוָן דִּמְסוּכֶּנֶת הִיא כבר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, דַּעְתֵּיהּ עִילוּיֵהּ – היתה דעתו עליה כבר מֵאֶתְּמוֹל, מערב יום טוב, לְהַאֲכִילָהּ לַכְּלָבִים כשתמות, וּלְפִיכָךְ שָׁרֵי לְטַלְטְלָהּ ביום טוב. (מסייעת לכך הגמרא: דַּיְקָא נַמִי – מדוייק כן גם מלשון המשנה, דְּקָתָנִי – שכך שנינו בה, מַעֲשֶׂה וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמֵאת, כְּלוֹמַר, משמע מדברי המשנה, שהַבְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה היתה דּוּמְיָא (-בדומה) דְּחַלָּה שֶׁנִּטְמֵאת הִיא, דְּאֵינָהּ רְאוּיָה לִכְלוּם, והיינו כיון שהיא בהמת קדשים, שאינה ראויה אפילו למאכל כלבים, שְׁמַע מִינָּה).