מסכת ביצה, פרק ג, שיעור 35

דָּרַשׁ רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵימָא – ויש אומרים שדרש כן רַב יוֹסֵף, אֶחָד (-בין) סַכִּין שֶׁנִּפְגְּמָה ביום טוב, ורוצה האדם לחדדה, וְאֶחָד (-ובין) שִׁפּוּד שֶׁנִרְצַם – שהתעקם מעט ביום טוב, ורוצה האדם ליישרו, וְאֶחָד גְּרִיפַת הַתַּנּוּר מהטיח שנפל לתוכו ביום טוב, בשלשת הנידונים הללו בָּאנוּ לְמַחֲלֹקֶת רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנָן – יכולים אנו ללמוד את ההלכה בענינים אלו מתוך מחלוקתם של רבי יהודה וחכמים, דְּתַנְיָא בברייתא, אֵין חילוק בֵּין מלאכות האסורות ביוֹם טוֹב לְבין מלאכות האסורות בשַׁבָּת, אֶלָּא הכנת אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבַד, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר ביום טוב גם בְּמַכְשִׁירֵי אוֹכֶל נֶפֶשׁ, ונמצא שבדברים אלו של חידוד הסכין, יישור השיפוד וגריפת התנור, שהם משמשים כהכנה למכשירים שעל ידם ניתן להכין אוכל נפש, רבי יהודה מתיר וחכמים אוסרים.

מבררת הגמרא את טעמי המחלוקת שבברייתא: מַאי טַעֲמָא – מהו טעמו דְּתַנָּא קָמָא, האוסר ביום טוב מלאכות הנצרכות להכנת מכשירי אוכל נפש. אָמַר קְרָא – כיון שכך נאמר בפסוק (שמות יב טז), 'אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם', ומלשון 'הוּא' יש לדייק שרק מלאכה של הכנת אוכל נפש ממש הותרה, וְלֹא מַכְשִׁירָיו. ממשיכה הגמרא ומבארת, וְרַבִּי יְהוּדָה, החולק, אָמַר לָךְ בביאור שיטתו, אָמַר קְרָא לשון 'לָכֶם', ללמד שהותרו מלאכות אלו לְכָל צָרְכֵיכֶם, ואף לצורך מכשירי אוכל נפש. וְרַבָּנָן, החולקים על רבי יהודה, ידרשו את הפסוק באופן אחר, ולדבריהם הַהוּא – אותה לשון של 'לכם', מִיבָּעֵי לֵיהּ – נצרכת היא לדרשה זו, שההיתר להכין אוכל נפש ביום טוב הוא רק 'לָכֶם', וְלֹא לְכוּתִים. שואלת הגמרא, וְרַבִּי יְהוּדָה, כיצד הוא מתיר מכשירי אוכל נפש ביום טוב, הָא כְּתִיב – והרי נאמר בפסוק 'הוּא', ויש לדייק 'ולא מכשיריו', וכדברי חכמים. משיבה הגמרא, אָמַר לָךְ רבי יהודה, הרי לכאורה יש סתירה בדרשות מהפסוק, כְּתִיב 'הוּא' ומשמע ולא מכשיריו, וּכְתִיב 'לָכֶם' ומשמע כל הנצרך לכם, ואפילו מכשירים, וְלֹא קַּשְׁיָא, כָּאן, בלשון 'הוא' הממעטת הכנת מכשירי אוכל נפש ביום טוב, מדובר בְּמַכְשִׁירִין שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, ובזה אף רבי יהודה מודה שלא התירו לעשותם ביום טוב עצמו, וְכָאן, בלשון 'לכם' המרבה הכנת מכשירי אוכל נפש, מדובר בְּמַכְשִׁירִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, שסובר רבי יהודה שמותר לעשותם ביום טוב עצמו.

אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ – האם מותר לְהַרְאוֹת סַכִּין לְחָכָם ביום טוב, כפי שתקנו חכמים (חולין י:) שלא ישחט השוחט לפני שיראה את סכינו לחכם (ולהלן יבואר מה הצד לאסור זאת). רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא, שָׁרֵי – התיר להראות את הסכין לחכם. וְרַבָּנָן – ושאר החכמים אָסְרֵי. וּפֵירֵשׁ בַּעַל הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת טַעֲמָא דְּמִילְתָּא – מה טעם האיסור בדבר זה, כיון דְּחַיְישִׁינָן דִּילְמָא אָזְלֵי חוּץ לַתְּחוּם לְאַחְווֹיֵי – שמא ילך השוחט אל מחוץ לתחום שבת, כדי להראות את הסכין לחכם הנמצא במרחק זה, והדבר אסור, כיון שזהו כמכשירי אוכל נפש, האסורים ביום טוב.

מביאה הגמרא הלכה נוספת בענין זה: אָמַר רַב יוֹסֵף, תַּלְמִיד חָכָם, הבקי בהלכות שחיטה ובדיקת הסכין, רוֹאֶה לְעַצְמוֹ – רשאי לבדוק לעצמו את הסכין ביום טוב, שהרי לגביו אין חשש שיצא חוץ לתחום, שהרי הוא בודק בעצמו, וּלאחר מכן מַשְׁאִילָה לַאֲחֵרִים, ורשאים לשחוט בה, שהרי כבר בדוקה היא.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, שִׁפּוּד שֶׁנִרְצַף – שהתעקם והתכופף לגמרי, אָסוּר לְתַקְּנוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאַף עַל גַּב דְּפָּשִׁיט לֵיהּ בְּיָדֵיהּ – ואפילו שמיישר אותו בידיו, ללא כלי, הדבר אסור, משום שיש בכך משום תיקון כלי (ואין זה דומה ל'שפוד שנצרם' שהתבאר לעיל שלדעת רבי יהודה מותר לתקנו ביום טוב, כיון ששם אין זה אלא עיקום מועט, ואין זה נחשב כתיקון כלי).

וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, שִׁפּוּד שֶׁצָּלוּ בּוֹ בָּשָׂר, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם טוֹב, כיון שלאחר שהוציאו ממנו את הבשר הרי הוא מאוס, ומוקצה הוא, ואין בו צורך ליום טוב. רַב מַלְכְּיוֹ, וְאִיתֵּימָא – ויש אומרים שזהו רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר, שׁוֹמְטוֹ – גורר את השפוד מלפניו על ידי טלטול מן הצד, וּמַנִּיחוֹ בְּקֶרֶן זָוִית. אָמַר רַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב הוּנָא, דין זה שמותר לגרור את השפוד על ידי טלטול מן הצד, וְהוּא – ובתנאי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר, אמנם אם אין בו שיעור כזית אינו חשוב לטלטלו בפני עצמו, אך מתיר הוא לטלטלו טלטול מן הצד. ורַבִינָא אָמַר, אֲפִילוּ אֵין עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר, שָׁרֵי – מותר לטלטל את השיפוד, מִידֵי דַּהֲוָה אַקוֹץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – וכמו הדין של קוץ הנמצא ברשות הרבים, וחושש שיזיק הקוץ לעוברים ושבים, שרשאי להזיזו למקום שלא יזיק. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שהלכה כְּרַבִינָא, שאף אם אין על השיפוד בשר מותר לסלקו לצדדים. (פירשנו כשיטת רש"י, שטלטול זה מותר אפילו בדרך רגילה. אמנם דעת הטור שההיתר בטלטול השיפוד שאין בו בשר הוא רק בדרך טלטול מן הצד).