מסכת מעשר שני, פרק ד, משנה י
משנה י: הַמּוֹצֵא כְלִי וְכָתוּב עָלָיו קָרְבָּן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה שֶׁל חֶרֶס, הוּא חֻלִּין וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ קָרְבָּן. וְאִם הָיָה שֶׁל מַתֶּכֶת, הוּא קָרְבָּן וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ חֻלִּין. אָמְרוּ לוֹ, אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹת כּוֹנְסִין חֻלִּין לְקָרְבָּן:
משנה י: הַמּוֹצֵא כְלִי שיש בתוכו מעות, וְכָתוּב עָלָיו 'קָרְבָּן', רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה זה כלי שֶׁל חֶרֶס, הוּא עצמו חֻלִּין, כיון שאין דרך בני אדם להקדיש חרסים, וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ קדוש בקדושת קָרְבָּן, והיינו הקדש. וְאִם הָיָה זה כלי שֶׁל מַתֶּכֶת, הוּא עצמו קָרְבָּן – הקדש, כיון שדרך להקדיש כלי מתכות להקדש, וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ חֻלִּין. אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי יהודה, אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹת כּוֹנְסִין מעות של חֻלִּין לְכלי של קָרְבָּן, ולכן כלי של מתכת שכתוב עליו 'קרבן', גם הכלי וגם מה שבתוכו קדושים.
