מסכת מעשר שני, פרק ה, משנה יב

משנה יב: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, הָא אִם אֲכָלוֹ בַאֲנִינָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת. וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, הָא אִם הִפְרִישׁוֹ בְטֻמְאָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת. וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, לֹא לָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים לְמֵת, וְלֹא נְתַתִּיו לְאוֹנְנִים אֲחֵרִים. שָׁמַעְתִּי בְקוֹל ה' אֱלֹהָי, הֲבֵאתִיו לְבֵית הַבְּחִירָה. עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי בוֹ :

משנה יב: משנתנו ממשיכה לבאר את הנוסח של וידוי מעשר: 'לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ', והיינו ביום שמת לו אחד משבעת קרוביו, שהאבילות באותו יום היא מן התורה, ואפילו אם כבר נקבר, ופסוק זה מלמד שאסור לאונן לאכול מעשר שני, ויש ללמוד מכך, הָא אִם אֲכָלוֹ בַאֲנִינָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְּהִתְוַדּוֹת, שהרי אינו יכול לומר פסוק זה. 'וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא', והיינו שלא הפריש מעשרותיו כשהיה טמא, וטימא בכך את המעשר שני שהפריש, הָא – אבל אִם הִפְרִישׁוֹ בְטֻמְאָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת. 'וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת', וכיון שבודאי אין הכוונה כפשוטו, שהרי אי אפשר לתת למת עצמו דבר, יש לפרש שלֹא לָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ – לא קניתי בדמים הקדושים של פדיון מעשר שני אָרוֹן וְתַכְרִיכִים לְמֵת, וְכן לֹא נְתַתִּיו לְאוֹנְנִים אֲחֵרִים – לבני אדם אחרים ביום הראשון לאבלותם על מת. 'שָׁמַעְתִּי בְקוֹל ה' אֱלֹהָי', היינו שהֲבֵאתִיו (-הבאתי את הביכורים) לְבֵית הַבְּחִירָה, 'עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי', ששָׂמַחְתִּי בעצמי בהבאת הביכורים וְשִׂמַּחְתִּי בּוֹ אחרים, כמו שנאמר בפרשת ביכורים (דברים כו יא) 'ושמחת בכל הטוב'.