(243) חלק שני, פרק ב

פרק ב: עוד מענין המפקיר את פיו.

וְהִנֵּה אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּיוֹמָא עַל הַפָּסוּק: "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם": אָדָם מְטַמֵּא עַצְמוֹ מְעַט מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה. מִלְּמַטָּה מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. בָּעוֹלָם הַזֶּה מְטַמְּאִין אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא. וְהִנֵּה רַשִּׁ"י פֵּרשׁ שָׁם: מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִטָּמֵא הַרְבֵּה, אֲבָל לְשׁוֹן מְטַמְּאִין דָּחוּק לְפִי זֶה.

אָכֵן לְפִי מַה שֶּׁהֶעְתַּקְנוּ לְעֵיל דִּבְרֵי הַזֹּהַר הַקָדוֹשׁ, נִיחָא בִּפְשִׁיטוּת, וְהוּא שֶׁכָּתַב שָׁם, דְּעַל יְדֵי דִּבּוּרִים אֲסוּרִים שֶׁדִּבֵּר, נִמְשְׁכָה רוּחַ הַטֻּמְאָה עֲלֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין הַחִצּוֹנִים, אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים הָאֲסוּרִים הַטְּמֵאִים, וּמְטַּמְּאִין בָּהֶם כָּל דִּבְרֵי הַקְּדֻשָׁה, וּמְאַבֵּד אוֹתָם בָּזֶה, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה לְדוֹרוֹן לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ, אַחֲרֵי שֶׁרוּחַ הַטֻּמְאָה מְרַחֶפֶת עֲלֵיהֶם. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ: מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ: מִלְמַטָּה מְטַמְּאִין אוֹתוֹ לְמַעְלָה, הַיְנוּ שֶׁנִּמְשֶׁכֶת טֻמְאָה מִלְּמַעְלָה גַּם עַל שׂרֶשׁ נַפְשׁוֹ.

וּמַה שֶּׁאָמְרוּ: מְטַמְּאִין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא הַיְנוּ בְּעֵת שֶׁיָּמוּת, וְנַפְשׁוֹ תָּשׁוּב לֵאלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ לִתֵּן שָׁם דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, וּרְצוֹנוֹ יִהְיֶה בְּוַדַּאי, שֶׁיַּכְנִיסוּהוּ לְגַן עֵדֶן יִפְגְּעוּהוּ הַמַּשְׁחִיתִים וְיַלְבִּישׁוּהוּ לְבוּשׁ מָאוּס וְטָמֵא שֶׁנִּבְרָא מֵעֲוֹנוֹתָיו, וּמִי יוּכַל לְשַׁעֵר גֹּדֶל הַבִּזָּיוֹן וְהַכְּלִמָּה, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עַל יְדֵי לְבוּשׁ הַזֶּה, וּמֻכְרָח עַל יְדֵי זֶה לֵירֵד לַגֵּיהִנֹּם מְקוֹם חֹשֶךְ וְצַלְמָוֶת לְהִתְכַּבֵּס שָׁם מֵחֶלְאַת עֲוֹנוֹתָיו.