מסכת ביצה, פרק ה, שיעור 53

משנה

בּוֹר מים שֶׁל אדם יָחִיד, הרי המים שבו כְּרַגְלֵי הַיָחִיד, ומותר להוליכם רק במקום שאותו יחיד רשאי ללכת. וּבור מים שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר, הרי המים שבו כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, ואם אדם מחוץ לעיר לקח משם מים, מותר לו להוליכם רק למקום שכל אנשי העיר רשאים להלך בו. (אבל אם זכה במים אחד מאנשי העיר, מותר לו להוליכם לכל מקום שהוא עצמו רשאי להלך בו, גם אם שאר בני העיר אינם יכולים ללכת לשם, וכגון שהוא הניח עירוב והם לא הניחו, כיון שאנו אומרים שעתה התברר שזה חלקו השייך לו כבר מערב שבת, וכפי שהתבאר לעיל לגבי שותפים שחלקו בחבית ביום טוב (ר"ן)). וְשֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל – בורות מים שחפרו ישראל כשעלו מבבל לארץ ישראל, הרי המים שבהם מופקרים לכל, ולכן דינם כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא, וכדין כל הפקר, שהזוכה בו בשבת או ביום טוב יכול להוליכו למקום שהוא עצמו רשאי ללכת, הגם שלא היו המים שלו בכניסת היום.

מִי שֶׁהָיוּ פֵּירוֹתָיו מונחים בְּעִיר אַחֶרֶת, הרחוקה ממקומו יותר מתחום שבת, ולא הניח עירוב, וְעֵירְבוּ בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר שבה מונחים הפירות, כדי לָבֹא אֶצְלוֹ – לבוא בשבת לעירו, לֹא יָבִיאוּ לוֹ מִפֵּירוֹתָיו, כיון שהפירות הם כרגליו, וכשם שהוא אינו רשאי להלך מעירו לעיר שהפירות מונחים בה, כיון שלא עירב, כך גם אסור להוליך את פירותיו בדרך זו. וְאִם עֵירֵב גם הוּא, הֲרֵי פֵּירוֹתָיו כָּמוֹהוּ, ומותר להוליכם לעירו (ומבואר בגמרא שלדעת רב, שהלכה כמותו, היתר זה הוא רק באופן שהנפקד ייחד קרן זוית לפירותיו של המפקיד, אך לולא זאת אין להוליך את הפירות אלא למקום שגם המפקיד וגם הנפקד יכולים להלך בו).

מִי שֶׁזִּימֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים ליום טוב מעיר אחרת שהיא מחוץ לתחום שבת, והניחו עירוב תחומין ובאו, לֹא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת מביתו לביתם לאחר הסעודה, כיון שמנות אלו היו שייכות לו בכניסת יום טוב, והרי הם כרגליו, וכיון שהוא לא הניח עירוב תחומין ואסור לו ללכת לעירם, אסור גם להם להוליך את מנותיו, אֶלָּא אִם כֵּן זָכָה לָהֶן (עַל יְדֵי) אַחֵר בְּמָנוֹתֵיהֶן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, שהרי ניתן לזכות לאדם שלא בפניו, ונמצא שהיו מנות אלו שלהם כבר בכניסת יום טוב, והם כרגליהם, ורשאים להוליכם מביתו לביתם. (ואף על פי שהתבאר לעיל לגבי השואל כלי מחברו מערב יום טוב, שאפילו אם מסרו לו רק ביום טוב עצמו הרי הוא כרגלי השואל, היינו כיון ששם אמר המשאיל לשואל בפירוש שיתן לו את הכלי, ולכן סומכת דעתו על כך. אבל כאן לא אמר להם מערב יום טוב שיתן להם את המנות, ולכן יש צורך בזיכוי על ידי אחר (ר"ן)).

אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין ביום טוב אֶת הבהמות הַמִּדְבָּרִיוֹת, שאינן מזומנות ומוכנות לאנשי העיר, ואף שהן שייכות לבני העיר, כיון שאינן נמצאות בעיר אין דעת אנשי העיר עליהם, והן מוקצה, אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיְיתוֹת – הבהמות שבבית, שהן מזומנות לצורך כך. ומבארת המשנה, וְאֵלּוּ הֵן בַּיְיתוֹת, הבהמות הַלָּנוֹת בלילה בָּעִיר. וְהַמִּדְבָּרִיוֹת הן הבהמות הַלָּנוֹת בָּאֲפָר – במרעה שמחוץ לעיר.

גמרא

שנינו במשנה, 'אבל משקין ושוחטין את הבייתות'. שואלת הגמרא, לָמָּה לִי לְמֵימַר – לשם מה הוצרכה המשנה לומר 'מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין', והרי כיון שמזונותיהם מוטלים על בעליהם ודאי מותר להאכילן ולהשקותן ביום טוב. משיבה הגמרא, מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמָע לָן – השמיעה לנו המשנה בדרך אגב את ההנהגה הראויה לאדם, דְּלַשְׁקֵי אִינִישׁ וַהֲדַר לִשְׁחוֹט – שישקה האדם את הבהמה תחילה ואחר כך ישחטנה, מִשּׁוּם סִירְכָא – משום שהעור נדבק לבשר, דְּעל ידי ההשקאה, אִי אִיכָּא סִירְכָא – אם יש מקום שהעור נדבק בו לבשר, מִשְׁתַּמְטָא – נפרד הוא על ידי המים, ונח להפשיט את העור לאחר השחיטה.