מסכת עדיות, פרק ה, משנה ב 3

המשך משנה ב: מַטְבִּילִין בַּחַרְדְּלִית, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין מַטְבִּילִין. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר עַרְבֵי פְסָחִים, בֵּית שַׁמַאי אוֹמְרִים טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה, כְפוֹרֵשׁ מִן הַקָּבֶר:

מַטְבִּילִין בַּחַרְדְּלִית – מי גשמים היורדים מההר, אף על פי שהם עדיין זורמים, ולא נקוו למקום אחד, מותר לטבול בהם, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין מַטְבִּילִין, כיון שיש צורך שיקוו המים למקום אחד ויעמדו שם.

להבנת המחלוקת הבאה יש להקדים, שיהודי הנוגע במת ובא להיטהר, מזים עליו מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי, וביום השביעי הוא טובל, ונטהר בערב. אמנם גוי אינו מקבל טומאה, ולכן כשהוא מתגייר, אף שנגע כל ימיו במתים, אינו צריך להמתין שבעה ימים, אלא טובל טבילת גירות, והרי הוא טהור. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר עַרְבֵי פְסָחִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל טבילת גירות, וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, שהרי אין בו טומאה כלל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה – גר שמל את עצמו והתגייר, דינו כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר ויש להזות עליו בשלישי ובשביעי לגירותו, ואחר כך יטבול. וטעמם של בית הלל, שחששו שמא בשנה הבאה יקרה שהגר הזה ייטמא בערב הפסח, ויחשוב שדי לו בטבילה אחת ויאכל את הפסח בערב, ולא ידע שבשנה שעברה היה גוי, ולכן לא חלה עליו טומאה כלל, וטבל ואכל בערב. אבל בשנה זו שהוא יהודי חלה עליו טומאת מת, ועליו להמתין שבעה ימים, ומחמת חשש זה הצריכוהו בית הלל להמתין שבעה ימים לטהרתו גם באותה שנה שבה התגייר.