(254) חלק שני, פרק ד

וְהִנֵּה מִכָּל זֶה יוּכַל הָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן כַּמָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת זָהִיר מִזֶּה הַחֵטְא, שֶׁלֹּא יְקַלְקַל לְעַצְמוֹ (כִּי בְּעֵת שֶׁהוּא מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ, נֶעֱנָשׁ מִדָּה בְּמִדָּה שֶׁמְּסַפְּרִים עָלָיו לְמַעְלָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ חַיִּים וִיטַל, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, בְּשַׁעַר הַקְּדֻשָּׁה וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בְּהַזְכִּירְךָ רָעַת חֲבֵרְךָ, יְסַפְּרוּ עֲוֹנוֹתֶיךָ) וְגַם לֹא יְקַלְקַל לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל בְּשֵׁם הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ.

וְהִנֵּה מָצִינוּ בַּתּוֹרָה, שֶׁאִם אֶחָד גָּזַל מֵחֲבֵרוֹ, תִּקּוּנוֹ שֶׁיָּשִׁיב הַגְּזֵלָה לִבְעָלָיו, וְאִם צִעֲרוֹ וּבִיְּשׁוֹ, תִּקּוּנוֹ שֶׁיְּפַיְּסֶנּוּ וְיִמְחַל לוֹ. אָכֵן מִי שֶׁמּרְגִּיל עַצְמוֹ בְּזֶה הַחֵטְא, בְּוַדַּאי נִתְעוֹרֵר עַל יָדוֹ הַמְקַטְרֵג הַגָּדוֹל לְקַּטְרֵג עַל הָעוֹלָם. מִי יוֹדֵעַ, כַּמָּה בְּנֵי אָדָם יָרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם עַל יָדוֹ, וְכַמָּה מֵתוּ עַל יָדוֹ. וְאַף שֶׁבְּדִינֵי אָדָם לֹא נוּכַל לְהַעֲנִישׁוֹ עַל זֶה, אֲבָל בְּדִינֵי שָׁמַיִם, שֶׁהוּא אֲפִלּוּ עַל גְּרָמָא (כִּדְאִיתָא בְּבָבָא קָמָא נ"ה וְדַף קי"ט בְּמַעשַׂה דְּשָׁאוּל, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב) בְּוַדַּאי לֹא יִנָּקֶה מִזֶּה. וְעַל כֵּן הַשּׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ, יִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִזֶּה מְאֹד מְאֹד.