כד לָהֵ֣ן מַלְכָּ֗א מִלְכִּי֙ יִשְׁפַּ֣ר עֲלָ֔ךְ וַֽחֲטָאָךְ֙ בְּצִדְקָ֣ה פְרֻ֔ק וַעֲוָֽיָתָ֖ךְ בְּמִחַ֣ן עֲנָ֑יִן הֵ֛ן תֶּֽהֱוֵ֥ה אַרְכָ֖ה לִשְׁלֵֽוְתָֽךְ׃ כה כֹּ֣לָּא מְּטָ֔א עַל־נְבֽוּכַדְנֶצַּ֖ר מַלְכָּֽא׃ כו לִקְצָ֥ת יַרְחִ֖ין תְּרֵֽי־עֲשַׂ֑ר עַל־הֵיכַ֧ל מַלְכוּתָ֛א דִּ֥י בָבֶ֖ל מְהַלֵּ֥ךְ הֲוָֽה׃ כז עָנֵ֤ה מַלְכָּא֙ וְאָמַ֔ר הֲלָ֥א דָא־הִ֖יא בָּבֶ֣ל רַבְּתָ֑א דִּֽי־אֲנָ֤ה בֱנַיְתַהּ֙ לְבֵ֣ית מַלְכ֔וּ בִּתְקַ֥ף חִסְנִ֖י וְלִיקָ֥ר הַדְרִֽי׃
(כד) אחרי שסיים דניאל לפתור את חלומו של נבוכדנצר, הוסיף ונתן לו עצה כיצד להרחיק מעליו את העונש, לָהֵן מַלְכָּא – באמת, אתה המלך, מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ – עצתי תיטב בעיניך, וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק – ואת חטאך תפדה ותסיר על ידי צדקה, וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן – ואת עוונך תפדה בחנינת העניים, הֵן תֶּהֱוֵה אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ – בזה יתארכו ימי שלוותך. והטעם שנתן לו דניאל עצה זו, כיון שבחלום עצמו היתה הוראה לכך, שראה נבוכדנצר בחלומו שיש מהאילן מזון לכל העולם, שדבר זה לא היה קיים עד עתה, שהרי לא היה מפרנס את האנשים, והבין דניאל שגם דבר זה צריך להתקיים קודם שיקרה בפועל העונש של קציצת האילן, ועל ידי זה ידחה העונש לזמן מסוים, אך ידע דניאל שלא יימשך הדבר זמן רב, וכפי שאכן אירע בפועל.
(כה) כֹּלָּא מְּטָא – כל הדברים שראה בחלומו, באו במציאות עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא, כי גם חנינת העניים ונתינת הצדקה הם בכלל החלום, וכפי שהתבאר.
(כו) בתחילת אותה תקופה שלאחר החלום נהג נבוכדנצר בהכנעה לפני ה', כיון שפחד שיתקיים החלום, ולא היה יוצא כלל להיכל מלכותו. אבל לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר – בסוף שנים עשר חודשים שנהג נבוכדנצר בעצת דניאל ופרנס את העניים, ראה שכבר הסתיימה השנה ולא אירע לו דבר, עַל הֵיכַל מַלְכוּתָא דִּי בָבֶל מְהַלֵּךְ הֲוָה – היה נבוכדנצר מהלך בהיכל מלכותו שבבבל.
(כז) עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר – ענה נבוכדנצר המלך ואמר, שאינו מתיירא עוד מהתקיימות החלום, כי הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא – הרי זו היא בבל הגדולה, דִּי אֲנָה בֱנַיְתַהּ לְבֵית מַלְכוּ – אשר אני בניתי אותה לבית מלכותי, בִּתְקַף חִסְנִי – בתוקף גבורתי, וְלִיקָר הַדְרִי – ועשיתי זאת לכבוד תפארתי. וכיון שראה שמזלו חזק כל כך, ואין שום רושם של שינוי במלכותו, הרי זו ראיה שאין החלום עתיד עוד להתקיים בו.
