מסכת תענית, פרק א, שיעור 9

גמרא

מבררת הגמרא, הֵיכִי עָבְדֵי – כיצד הוא סדר הנהגת היום בתעניות אלו. אָמַר אַבַּיֵּי, מִצַּפְרָא לְפַלְגָּא דְּיוֹמָא – מהבוקר ועד חצות היום, מֵעַיְּינִינַן בְּמִילֵּי דְּמָתָא – מעיינים וחוקרים אחרי עניני העיר, שמא יש בידם גזל וחמס, ואם מצאו דברים אלו מפייסים את הנגזלים. מִפַּלְגָּא דְּיוֹמָא לְפַנְיָא רִיבְעָא דְּיוֹמָא – מחצות היום ועד רבע היום האחרון, קָרֵינָן וּמַפְטְרִינַן – קוראים בתורה ומפטירים בנביא. וְרִיבְעָא דְּיוֹמָא – וברבע היום האחרון מְצַלִּינַן וּבָעוּ רַחֲמֵי – מתפללים ומבקשים רחמים, דִּכְתִיב בספר נחמיה (ט ג) לגבי הצום שהיה באותו הזמן, 'וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם רְבִיעִית הַיּוֹם, וּרְבִיעִית (היום) מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹהֵיהֶם'.

תָּאנָא – שנינו בברייתא, נשים עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת, אֵינָן מִתְעַנּוֹת, לֹא בָּרִאשׁוֹנוֹת – לא בשלש תעניות ראשונות, שהן קלות, כפי שהתבאר במשנה, שהן מתחילות רק בבוקר, ומותרות במלאכה וכו'. וְלֹא בָּאַחֲרוֹנוֹת – ואינן מתענות בשבע האחרונות (שדינן יבואר להלן), שהן מרובות, ויקשה עליהן לצום כל כך הרבה, אֲבָל מִתְעַנּוֹת בָּאֶמְצָעִיּוֹת, שהן חמורות, ולכן מחמירים גם עליהן, וכיון שאינן אלא שלש, יכולות הן להתענות בהן.

הגמרא מבארת את דיני העינויים הנוהגים בתעניות אלו, כמבואר במשנה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כְּשֶׁאָמְרוּ חכמים שבימי תענית אלו אָסוּר האדם בִּרְחִיצָה, לֹא אָמְרוּ – לא היתה כוונתם אֶלָּא לרחיצת כָּל גּוּפוֹ, אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, מֻתָּר לרחוץ (ואין זה כיום הכפורים ותשעה באב, שאסור אפילו להושיט אצבעו במים). וּכְשֶׁאָמְרוּ חכמים שהאדם אָסוּר בִּמְלָאכָה, לֹא אָמְרוּ זאת אֶלָּא בַּיּוֹם, אֲבָל בַּלַּיְלָה, מֻתָּר במלאכה. וּכְשֶׁאָמְרוּ שאָסוּר האדם בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בהיותו בָּעִיר, אֲבָל בַּדֶּרֶךְ, שאי אפשר ללכת יחף, מֻתָּר לנעול את הסנדל. כֵּיצַד יעשה, לאחר שיָצָא לַדֶּרֶךְ, נוֹעֵל את נעליו, ומהלך בהם, וכאשר הִגִּיעַ לָעִיר, חוֹלֵץ את נעליו. וכן שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ו), אָבֵל וּמְנֻדֶּה, שדינם ללכת יחפים, שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, מֻתָּרִין בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ לָעִיר חוֹלְצִין. וְכֵן בְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְכֵן בְּתַעֲנִית צִבּוּר, ומבואר בזה שאף לגבי תשעה באב הדין כן, שהמהלך מחוץ לעיר רשאי לנעול נעליים.

אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא, אָמַר רַב חִסְדָּא, כָּל איסור רחיצה שֶׁהוּא מִשּׁוּם אֵבֶל, כְּגוֹן תִּשְׁעָה בְּאָב, וכן המתאבל על אחד מקרוביו שמת, אָסוּר לרחוץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן. וְכָל איסור רחיצה שֶׁהוּא מִשּׁוּם תַּעֲנוּג, כְּגוֹן תַּעֲנִית צִבּוּר, בְּחַמִּין אָסוּר לרחוץ, אבל בְּצוֹנֵן, מֻתָּר.

פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא, אָבֵל אָסוּר ברחיצת כל גופו, בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן. וּברחיצת פָנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, בְּחַמִּין אָסוּר, וּבְצוֹנֵן מֻתָּר. וְלָסוּךְ גופו בשמן, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא אָסוּר. וְאִם עושה כן רק כדי לְהַעֲבִיר אֶת הַזּוּהֲמָא, מֻתָּר.

משנה

עָבְרוּ גם שלש תעניות אֵלּוּ, וְלֹא נַעֲנוּ מהשמים בירידת גשמים, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין על הציבור עוֹד שֶׁבַע תעניות, שֶׁיחד עם שש התעניות שקדמו להן הֵן שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר, מלבד השלש הראשונות שמתענים בהן רק תלמידי חכמים. וּמַה שבע אֵלּוּ יְתֵירוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת – על השלש שקדמו להן, והיינו שלש האמצעיות, שגם בהן מתחילים את התענית מהלילה, ואסורים במלאכה וברחיצה וכו', שֶׁבְּשבע תעניות אֵלּוּ מַתְרִיעִין – תוקעים בשופרות, והיינו שהיו מוסיפים ברכות בתפילה, ותוקעים בהם, וכמו שיבואר להלן בפרק שני, וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת. ובתענית בְּיום שֵׁנִי בשבוע, מַטִּין – פותחים מעט את החנויות עִם חֲשֵׁיכָה, לקנות מאכלים לסעודת הלילה, אך אין מוציאים את הסחורה לחוץ. וּבתענית שבַּחֲמִישִׁי בשבוע, מֻתָּרִין לפתוח את החנויות כדרכם, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שיוכלו הכל לקנות את צרכי השבת.