מסכת חלה, פרק ב, משנה ז
משנה ז: שִׁעוּר הַחַלָּה, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְעַצְמוֹ, וְהָעוֹשֶׂה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה. נִטְמֵאת עִסָּתָהּ שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה. נִטְמֵאת מְזִידָה, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר:
משנה ז: מן התורה אין שיעור מסוים לחלק שיש להפריש לשם 'חלה' מתוך העיסה, ואפילו שיעור מועט ביותר פוטר את כל העיסה. אמנם חכמים נתנו שיעור לדבר, ומשנתנו מבארת מהו השיעור: שִׁעוּר הפרשת הַחַלָּה, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מהעיסה, כיון שדרך בעל הבית להכין עיסה מועטת, ובפחות משיעור זה אין בו חשיבות של 'מתנה', והרי אמרה התורה לשון 'תתנו'. ובבעל הבית המכין עיסה לא חילקו חכמים, אלא בין הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְעַצְמוֹ, שזהו שיעור מועט, וּבין הָעוֹשֶׂה עיסה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ, שזהו שיעור גדול ביותר, מפריש חלה אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עיסה כדי לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, כיון שעיסתו מרובה, וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה עיסה כדי לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, אף על פי שזו עיסה מועטת, לא חילקו בזה חכמים, אלא כיון שהיא עושה אותה על מנת למוכרה דינה כנחתום, ושיעור ההפרשה הוא רק אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה, כיון שאף בשיעור זה יש כדי 'מתנה' חשובה (וכפי שהתבאר, אף כשבמקרה מסוים העיסה קטנה יותר, די באחד מארבעים ושמונה, ולא חילקו בזה חכמים).
נִטְמֵאת עִסָּתָהּ של אשה המכינה עיסה לצורך עצמה, והרי היא עומדת לשריפה, אם היתה שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה, שיעורה באֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה, כיון שבין כך אינה ניתנת לכהן. אך אם נִטְמֵאת מְזִידָה, שיעורה באֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, ככל עיסת בעל הבית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר:
