שיעור 132, מסכת יבמות, פרק ארבעה עשר

הגמרא ממשיכה ומבררת את החילוקים השונים בין
דיני נישואי קטנה לבין דיני נישואי חרשת: שואלת
הגמרא, ּו ַמאי ש ְׁ נָ א – מדוע שונה דינה של יתומה
קְׁ טַ נָּ ה, ְׁ ּדאף על פי שנישואיה דרבנן, אִ ית ָל ּה ְּׁכת ּו ָבה –
יש לה כתובה, אם גירשה הבעל, ּו ַמאי ש ְׁ נָ א – ומדוע
שונה דינה של חֵ רֶ ש ֶ ת, ְׁ ּד ֵלית ָל ּה ְּׁכת ּו ָבה – שאין לה
כתובה. משיבה הגמרא, ְׁ ּד ִאם כּ ֵ ן – אם נאמר שיש
לחרשת כתובה, ִמי ְׁמְׁנ ֵעי וְׁ לֹא נַסְׁ בּ ֵ י ָל ּה – יימנעו בני
אדם ולא ישאו אותה, כיון שהחסרון של חרשת הוא
חסרון גדול, אבל קטנה לא יימנעו בני אדם לישא אף
שמתחייב לה כתובה, כיון שהיא עתידה לגדול ולהיות
בת דעת.
מבררת הגמרא, ּוְׁק ַט ָּנה ְׁ ּד ִאית ָל ּה ְּׁכת ּו ָבה מְׁ נָ א לָ ן – מנין
שאכן יש כתובה לקטנה, ִ ּד ְׁתַנן – שכך שנינו במשנה
בכתובות )ק:(, הַ מְׁ מָ אֶ נֶת – קטנה שהשיאוה אחיה
ואמה, ומיאנה ויצאה מבעלה, ְׁו ַה ּ ְׁש ִנָּיה לעריות, כגון
אם אמו, האסורה עליו מדברי סופרים, וְׁ הָ אַ יְׁ ילוֹ נִ ית –
שאינה ראויה לילד, אֵ ין לָ הֶ ן ְּׁכת ּו ָבה, אֲ בָ ל יוֹ צְׁ אָ ה בְּׁ גֵט –
קטנה שהשיאוה אחיה ואמה, וגירשה בעלה בגט, יֵש
ָל ּה ְּׁכת ּו ָבה. ממשיכה הגמרא ומבררת, וְׁ חֵ רֶ ש ֶ ת ְׁ ּד ֵלית ָל ּה
ּד – ְּׁכת ּו ָבה מְׁ נָ א לָ ן – ומנין שלחרשת אין כתובה, ְׁ ַתְׁנָיא
שכך שנינו בברייתא, חֵ רֵ ש וְׁ ש וֹ טֶ ה ֶש ָּנ ְׁ שא ּו נָ ש ִ ים
ִּפְׁקחֹות, אַ ף ַעל ִּפי ֶש ִנ ְׁתַּפַקח הַ חֵ רֵ ש , ְׁוִנ ְׁש ַּתָּפה ַה ּ שֹו ֶטה,
אֵ ין לָ הֶ ם ָע ָליו ְּׁכל ּום – אין לאותן נשים שום תביעה על
בעליהן, כיון שקידושיהם היו בשעה שהיו חרשים
ושוטים, ואין מעשיהם כלום, ואפילו מדרבנן, אמנם
אם ָרצ ּו עתה ְׁלַקְּׁי ָמן, ומקדשים אותן מחדש, יֵש לָ הֶ ן
ְּׁכת ּו ָבה מָ נֶה, כדין הנושא בעולה, שכתובתה מנה, כיון
שרק מעתה והלאה נחשבות הן כמקודשות להן. ִּפֵּק ַח
ש ֶ נָּ ש ָ א חֵ רֶ ש ֶ ת אוֹ ש וֹ טָ ה, אַ ף ַעל ִּפי ש ֶ כּ ָ תַ ב ָל ּה מֵ אָ ה מָ נֶה,
הרבה יותר מהסכום המגיע לה על פי הדין, ְּׁכֻת ָּב ָת ּה
ַקֶּי ֶמת, ִמ ְּׁפֵני ֶשה ּוא רוֹ צֶ ה לִ יזוֹ ק בִּ נְׁ כָ סָ יו – כיון שבכך
שכתב לה כתובה שאינה מגיעה לה מצד הדין, רצה
להזיק לנכסי עצמו, ואינו יכול לטעון שחשב שמוטלת
עליו כתובתה מדרבנן. ומדייקת הגמרא, ַטֲע ָמא ְׁ ּדָר ָצה
– הטעם שיש לחרשת כתובה הוא רק מפני שבעלה
רצה להפסיד לעצמו, הָ א ]-אבל אם[ לֹא רָ צָ ה, לֹא – אין
לה כתובה, והטעם לכך, דְׁ אִ ם כּ ֵ ן – אם תחייבנו
בכתובה לאשתו החרשת, ִמי ְׁמְׁנ ֵעי וְׁ לֹא נַ סְׁ בֵ י ָל ּה – ימנעו
בני אדם ולא ישאו חרשת לאשה.
תמהה הגמרא, אִ י הָ כִ י – אם כך, שטרחו חכמים
בקידושיהן של החרשים, ולכן אמרו שאין כתובה
לחרשת, כדי שיבואו לישא אותה, ִּפַק ַחת לְׁ חֵ רֵ ש נַ מִּ י
ָל ּה ְּׁכת ּו ָבה – היה לחכמים לתקן כתובה לפקחת ִלי ְׁתק ּון
הנשאת לחרש, דְׁ אִ ם כּ ֵ ן – כיון שאם לא יתקנו לה
כתובה מבעלה החרש, ִמי ְׁמְׁנ ָעה וְׁ לֹא נְׁ סִ בּ ָ ה ֵלי ּה – תימנע
ולא תינשא לחרש. מתרצת הגמרא, יוֹ תֵ ר מִ מּ ָ ה
ש ֶ הָ אִ יש רוֹ צֶ ה לִ יש ָ א, ִא ּ ָשה רוֹ צֶ ה לְׁ הִ נָּ ש ֵ א, ולכן לא
חששו חכמים שתימנע אשה להנשא מחמת שאין לה
כתובה.
מוסיף הרי"ף ואומר: הַ אי ְׁ ּד ַא ְׁמִריָנן – דין זה שאמרנו
לגבי ִּפַק ַחת הנשואה לְׁ חֵ רֵ ש , ְׁ ּד ֵלית ָל ּה ְׁכת ּו ָבה – שאין
לה כתובה, הַ נֵי מִ ילּ ֵי ְׁ ּד ִאיְׁנ ִסי ָּבא ֵלי ּה ֵמַע ְׁצ ָמ ּה – זהו דוקא
כשנישאה מעצמה ומרצונה, אֲ בָ ל אִ י ַא ְׁנ ְׁס ּב ּו ָה ֵלי ּה בּ ֵ י
ּד – אבל אם בית דין השיאו אותה לאותו חרש, ִ יָנא
ָל ּה ְׁכת ּו ָבה, אִ ית ָל ּה – יש לה כתובה על נכסיו, ְׁו ָכ ְׁתב ּו
כִּ דְׁ אַ מְׁ רִ ינָ ן – כמעשה זה שהובא בגמרא, ַהה ּוא חֵ רֵ ש
ַּדֲהָוה ְּׁב ִשי ְׁבב ּוֵתי ּה ְׁ ּדַרב מַ לְׁ כְּׁ יוֹ – מעשה בחרש שהיה גר
בשכנותו של רב מלכיו, ַא ְׁנ ְׁס ֵּבי ּה ִאי ְּׁתתָ א – השיאו רב
מלכיו אשה, וְׁ כָ תַ ב ָל ּה בכתובתה אַ רְׁ בּ ַ ע מֵ אָ ה ז ּוֵזי
ִמִּנ ְׁכ ֵסי ּה – מנכסיו של החרש. אָ מַ ר רָ בָ א, מַ אן חַ כִּ ים
ְׁל ֶמיֱע ַבד כִּ י הָ א מִ ילְּׁ תָ א – מי עוד חכם לעשות דבר כזה,
אֶ לָּא ]-הרי זהו רק[ רַ ב מַ לְׁ כְּׁ יוֹ , ְׁ ּדַג ְׁבָרא ַר ָּב ּה ה ּוא –
שאדם גדול הוא, קָ סָ בַ ר – וסברתו היא ]כיצד יכולים
בית דין לשעבד את נכסיו של החרש לכתובה זו שלא
מדעתו ורצונו[, הרי בית דין נחשבים כאפוטרופוסים
של אותו חורש, ו ִאי ּל ּו רָ צָ ה אותו חרש ש ִ פְׁ חָ ה לְׁ ש ַ מְּׁ ש וֹ ,
מִ י לֹא זַבְּׁ נִ ינָ ן ֵלי ּה – וכי אין בית דין רשאי לקנות עבורו
שפחה מממונו, כיון שדבר זה הוא לתועלתו, כּ ָ ל ש ֶ כּ ֵ ן
הָ כָ א – וכל שכן כאן, שרשאים בית דין לכתוב כתובה
מנכסיו, ְׁ ּד ִאי ָּכא ַּתְׁר ֵּתי – שיש בכך את שתי המעלות,
גם שהיא כשפחה לשמשו, וגם שהיא אשתו, וכיון
שלא היתה מסכימה להנשא לו ללא כתובה, הרי
הדבר לטובתו.

שנינו במשנה, 'פקח שנשא פקחת וכו' נִ יש ְׁ טֵ ת, לֹא
יוֹ צִ יא'. אָ מַ ר רַ בִּ י יִ צְׁ חָ ק, ְׁ ּד ַבר ּתֹוָרה ש וֹ טָ ה מִ תְׁ גָּ רֶ ש ֶ ת –
מדין התורה יכולה שוטה להתגרש, אף שאינה בת
דעת, מִ ידִ י ַּדֲהָוה ַא ִּפַּק ַחת ְּׁב ַעל ָּכְׁר ָח ּה – בדומה לפקחת,
המתגרשת בעל כרחה, הרי שאין צורך בדעת האשה
לגירושין, אֶ לָּא מַ ה ַּט ַעם ָא ְׁמר ּו שֵאיָנ ּה מִ תְׁ גָּ רֶ ש ֶ ת, ש ֶ לּ ֹא
ּד – לגבי ָּב ּה מִ נְׁ הַ ג הֶ פְׁ קֵ ר. מבררת הגמרא, הֵ יכִ י ָ ֵמי ִיְׁנ ֲהג ּו
איזו שוטה אמר רבי יצחק דין זה, אִ ילֵימָ א – אם
תאמר שמדובר בְּׁ אופן שיֹוַד ַעת לִ ש ְׁ מוֹ ר את ִּג ָּט ּה אחרי
שניתן לה, ְׁויֹוַד ַעת לִ ש ְׁ מוֹ ר את ַע ְׁצ ָמ ּה שלא ינהגו בה
מנהג הפקר, מִ י נָ הֲגֵי ָּב ּה – וכי יש חשש שינהגו בה בני
אדם מִ נְׁ הַ ג הֶ פְׁ קֵ ר, שמחמת כן תקנו שלא יוכל לגרשה,
והרי יודעת היא לשמור את עצמה. אֶ לָּא אם תאמר
שמדובר באופן ְׁ ּד ֵאיָנ ּה יֹוַד ַעת לֹא לִ ש ְׁ מוֹ ר ִּג ָּט ּה וְׁ לֹא
לִ ש ְׁ מוֹ ר ַע ְׁצ ָמ ּה, כיצד אמר רבי יצחק שְׁ ּד ַבר ּתֹוָרה ש וֹ טָ ה
מִ תְׁ גָּ רֶ ש ֶ ת, וְׁ הָ אָ מְׁ רֵ י ְׁ ּד ֵבי רַ בִּ י יַ נַּ אי – והרי כך אמרו בבית
מדרשו של רבי ינאי, בדרשת הפסוק )דברים כד א(
'וְ כָתַ ב לָּה סֵ פֶר כְרִ יתֻ ת, וְ נָתַ ן בְ יָדָ ּה, וְ שִ לְחָ ּה מִ בֵ יתוֹ',
מלשון 'וְׁ נָ תַ ן ְּׁבָיָד ּה' יש לדרוש שניתן לגרש רק מִ י ֶשֵּי ש
ָל ּה יָ ד לְׁ גָ רֵ ש אֶ ת ַע ְׁצ ָמ ּה, יָ צָ את – יצאה מהכלל זוֹ –
השוטה, ש ֶ אֵ ין ָל ּה יָ ד לְׁ גָ רֵ ש אֶ ת ַע ְׁצ ָמ ּה, כיון שאינה
יודעת לשמור על ממונה וחפציה נחשבת היא כמי
שאין לה יד לזכות בשום דבר, וממילא אינה זוכה אף
בגט עצמו, ואינה מתגרשת בקבלתו. ועוד טעם שאי
אפשר לגרש שוטה כזו, וְׁ תַ נָּ א ְׁ ּד ֵבי רַ בִּ י ִי ְׁש ָמֵעאל –
שהרי כך שנו בברייתא שנשנתה בבית מדרשו של רבי
ישמעאל, על מה שנאמר בפסוק 'ְׁו ִש ְּׁל ָח ּה מִ בּ ֵ יתוֹ ', שבא
הפסוק ללמד שהגירושין חלים רק במִ י ֶש ְּׁמ ַש ְּׁל ָח ּה
ֶש ְּׁמ ַש ְּׁל ָח ּה בעלה בגט, ְׁו ֵאיָנ ּה חוֹ זֶרֶ ת, יָ צָ את זוֹ – השוטה,
וְׁ היא חוֹ זֶרֶ ת לביתו, כדרך השוטים, שאינם מתביישים.
מסיקה הגמרא, לֹא צְׁ רִ יכָ א – אכן לא הוצרך רבי יצחק
לומר את דבריו אלא באופן ְׁ ּדיֹוַד ַעת לִ ש ְׁ מוֹ ר ִּג ָּט ּה,
ַע ְׁצ ָמ ּה ובאופן זה ְׁ ּד ַבר ּתֹוָרה ְׁו ֵאיָנ ּה יֹוַד ַעת לִ ש ְׁ מוֹ ר אֶ ת ,
מִ תְׁ גָּ רֶ ש ֶ ת היא, ְׁ ּד ָהא יֹוַד ַעת לִ ש ְׁ מוֹ ר אֶ ת ִּג ָּט ּה, ויש לה יד
לזכות בגט ולהתגרש בו, וגם אינה חוזרת לבית בעלה
לאחר הגירושין, ְׁו ָאמ ּור רַ בּ ָ נָ ן – ותקנו חכמים שלֹא
ִּת ְׁת ָּגֵרש , מחשש ש ֶ מּ ָ א ִיְׁנ ֲהג ּו ָּב ּה מִ נְׁ הַ ג הֶ פְׁ קֵ ר.
אָ מַ ר ַא ַּבֵּיי, ַּדְׁיָקא נַ מּ ֵ י – יש לדייק כן אף מלשון המשנה,
ּד – שלגבי האופן שבו האשה היא ִ ּד גַּ בּ ֵ י יָד ּה ְׁ ָק ָּתֵני
השוטה, נקטה המשנה לשון 'לֹא יוֹ צִ יא', וְׁ גַ בּ ֵ י ִ ּדיֵדי ּה –
ואילו באופן שהאיש הוא השוטה, אמרה המשנה 'לֹא
יוֹ צִ יא עוֹ לָ מִ ית', ש ְׁ מַ ע ִמי ָּנ ּה – ויש לדייק מהחילוק שבין
הלשונות, הָ א – הדין האחרון, לגבי האופן שבו האיש
שוטה, הוא דין ְׁ ּדאֹוַרְׁיי ָתא, שאין שוטה יכול לגרש
כלל, ואין במעשיו כלום, ואפילו אם גירשה ונישאת
לאחר וילדה לו כמה בנים, תצא, וְׁ הָ א – ואילו הדין
הראשון, לגבי האופן שבו האשה שוטה, הוא דין
ּד שגזרו חכמים שלא לגרש שוטה גם באופן ְׁ ַר ָּבָנן,
שמהתורה ניתן לגרשה, מחשש שינהגו בה מנהג
הפקר, אבל אם כבר התגרשה בגט זה, הרי היא
מגורשת )רמב"ם(. מסיימת הגמרא, ש ְׁ מַ ע מִ ינַּ ּה – אכן
זו ראיה מדיוק לשון המשנה.