מסכת מגילה, פרק א, שיעור 3

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כְּרַךְ המוקף חומה בעצמו, וְכָל הַסָּמוּךְ לוֹ, כשיעור שיבואר להלן, וְכָל הַנִּרְאֶה עִמּוֹ – כל מקום שרואים ממנו את הכרך, נִדּוֹן כִּכְרַךְ, וְקוֹרִין בו בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר. מבררת הגמרא, וְעַד כַּמָּה – מה הוא השיעור הנחשב כ'סמוך' לכרך. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, כְּמֵחַמָּתָן לִטְבֶרְיָא – כשיעור המרחק שבין העיר חמתן לעיר טבריא, וְהַיְנוּ שיעור מִיל, שהוא אלף אמה. שואלת הגמרא, וְלֵימָא מִיל – ומדוע לא אמר רבי ירמיה בבירור שהשיעור הוא 'מיל'. ומשיבה, הָא קָא מַשְׁמָע לָן – דבר זה רצה רבי ירמיה להשמיענו, דְּשִׁיעוּרָא דְּמִיל – ששיעור מיל הוא כַּמרחק שיש מֵחַמָּתָן לִטְבֶרְיָא.

וְעוד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כְּרַךְ שֶׁיָּשַׁב – שדרו בו בני אדם תחילה ללא חומה, וְרק אַחַר כָּךְ הֻקַּף חומה, נִדּוֹן כִּכְפָר, וקוראים בו בי"ד. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך, ומהיכן יש ללמוד זאת. שנאמר (ויקרא כה כט) 'וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה', ומכך שתיבת 'מוֹשַׁב' מנוקדת בפת"ח הרי היא נסמכת למילים 'עיר חומה', והיינו שזהו מוֹשָׁב שֶׁהֻקַּף וּלְבַסּוֹף יָשַׁב, וכוונת הפסוק לבית מושב של עיר החומה, שהיתה שם תחילה הקפת חומה ואחר כך בתי מושב, וְלֹא שֶׁיָּשַׁב תחילה בבתים פרוזים, וּלְבַסּוֹף הֻקַּף (ואף שלא ידוע לנו על כל עיר כיצד נבנתה מתחילה, מכל מקום הולכים בזה אחר רוב הערים, שתחילה מקיפים אותן חומה ואחר כך מיישבים אותן (ר"ן)).

וְעוד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כְּרַךְ שֶׁאֵין בּוֹ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין – עשרה בני אדם שבטלים ממלאכתם, ומצויים תמיד בבית הכנסת בשעת התפילה, אף על פי שהוא מוקף חומה, נִדּוֹן כִּכְפָר, ואם רוצים יושביו להקדים את הקריאה ל'יום הכניסה', רשאים לעשות כן (אך רשאים גם לקרוא בט"ו, כעיקר דין כרך המוקף חומה), וְאַף עַל גַּב דְּאָתוּ מֵעָלְמָא – ואפילו שמתקבצים לשם עשרה בטלנין ממקומות אחרים, עדיין נידון הוא ככפר.

דין נוסף: וּכְרַךְ שֶׁהָיָה מֻקָּף חומה בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ עַכְשָׁו חומה כלל, מכל מקום קוֹרִין בו בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נאמר בפסוק לגבי מכירת בית בעיר המוקפת חומה (ויקרא כה ל) 'וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹא חוֹמָה', ומכך שהכתיב הוא 'אֲשֶׁר לֹא חֹמָה', וקוראים זאת 'אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה', יש לדרוש את שתי המשמעויות, והיינו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ עַכְשָׁו חומה, וְהָיָה לוֹ קֹדֶם לָכֵן, דין המקום כעיר המוקפת חומה, והוא הדין לענין קריאת המגילה, גם אם עתה אין העיר מוקפת חומה, כיון שבזמן יהושע בן נון היתה העיר מוקפת חומה, קוראים בה בט"ו.

נאמר במגילה (אסתר ט כח) 'וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר'. שואלת הגמרא, לשון 'מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה' לָמָּה לִי – לשם מה נאמרה, והרי ודאי שכל משפחה עושה את ימי הפורים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, לְהָבִיא – לרבות מִשְׁפְּחוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, שהגיע זמנם לעבוד בבית המקדש, שֶׁאף על פי שיש להם שהות ביום לקריאת המגילה, מְּבַטְּלִין מֵעֲבוֹדָתָם, וּבָאִים לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה, ואחר כך עובדים עבודתם (אבל אם אין להם שהות לעבוד, בודאי עבודת הקרבנות שהיא מן התורה דוחה קריאת מגילה שהיא מדרבנן). מסייעת לכך הגמרא מברייתא, תַּנְיָא נָמִי הֲכִי – שנינו כן גם בברייתא, כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם, וּלְוִיִּם המשוררים בְּדוּכָנָם, וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָן (-העומדים בבית המקדש בעת הקרבת קרבנות ציבור, כמו שבעל הקרבן עומד על קרבנו בעת הקרבתו, וישראלים אלו עומדים בשם כל הציבור), כֻּלָּן מְבַטְּלִין מֵעֲבוֹדָתָם, וּבָאִין לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה. מוסיפה הגמרא, מִכָּאן סָמְכוּ שֶׁל בֵּית רַבִּי, שֶׁמְּבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּבָאִין לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה.