(303) חלק שני, פרק יט

פרשת שלח

יֵדַע הָאָדָם כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, כִּי הִנֵּה כְּשֶׁהָיִינוּ בַּמִּדְבָּר כַּמָּה פְּעָמִים, מָרִינוּ אֶת פִּי ה' בָּעֵגֶל וּכְהַאי גַּוְנָא, וַאֲפִלּוּ הָכֵי לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם עֲלֵיהֶם אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע שֶׁל מְרַגְּלִים בִּלְבַד, וְכִדְאִיתָא בַּעֲרָכִין בַּמִּשְׁנָה. וְאִיתָא שָׁם, דְּהָאֲמִירָה שֶׁמְּקַלְקֵל הָאָדָם בְּפִיו חֲמוּרָה מִן הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, דַּהֲרֵי הַמְאַנֵּס אֶת הַבְּתוּלָה נוֹתֵן רַק חֲמִשִּׁים כֶּסֶף, וְאִלּוּ בַּמּוֹצִיא שֵׁם רָע קְנַסְתּוֹ הַתּוֹרָה מֵאָה כֶּסֶף עַל הַשֵּׁם רַע שֶׁהוֹצִיא, כְּדִכְתִיב: "כִּי הוֹצִיא שֵׁם רַע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל", וְגַם הוּא מְחֻיָּב מַלְקוֹת עֲבוּר זֶה, כְּדִכְתִיב: "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ".