מסכת הוריות, פרק ב, משנה ז

משנה ז: אָשָׁם תָּלוּי, הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא חַיָּבִין, וּמָשִׁיחַ וּבֵית דִּין פְּטוּרִים. אָשָׁם וַדַּאי, הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ חַיָּבִין, וּבֵית דִּין פְּטוּרִין. עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל וְעַל בִּטוּי שְׂפָתַיִם וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, בֵּית דִּין פְּטוּרִין, וְהַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ חַיָּבִין, אֶלָּא שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמָה הֵן מְבִיאִין, קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַנָּשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר:

משנתנו ממשיכה ומביאה חילוקי דינים בין יחיד, מלך, וכהן גדול, לענין קרבנות:
משנה ז: אָשָׁם תָּלוּי, הבא על ספק חטא, בחטא שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, וכגון שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ואכל אחת מהן ואינו יודע אם היה זה החלב או השומן, כיון שאם היה יודע שאכל חלב היה מביא חטאת קבועה, עתה שיש לו ספק בדבר, מביא אשם תלוי, ובאשם זה הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא חַיָּבִין, וּמָשִׁיחַ וּבֵית דִּין שהורו היתר בדבר, ועשו על פי הוראתם, פְּטוּרִים, כיון שלא נאמרה פרשת 'פר העלם דבר' אלא בחטא ידוע, ולא בספק.

אָשָׁם וַדַּאי, הבא על חמש חטאים, והם אשם מעילות, אשם גזילות, אשם נזיר, אשם מצורע ואשם שפחה חרופה, הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ חַיָּבִין, שזהו מעשה של יחיד, ואין חילוק מי הוא היחיד שחטא בחטא זה, וּבֵית דִּין פְּטוּרִין מפר העלם דבר, אם הורו היתר בעבירות אלו, כיון שאין חייבים על זדונם כרת, ולא על שגגתם חטאת קבועה.

עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל – על שבועת העדות, שנשבעו העדים בשקר שאינם יודעים עדות, וְעַל בִּטוּי שְׂפָתַיִם – שבועת שקר בדבר שאינו נוגע לאחרים, וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, בֵּית דִּין פְּטוּרִין אם הורו היתר בדבר, כיון שאין בזדונם כרת ולא בשגגתם חטאת קבועה, וְהַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ שחטאו בכך, חַיָּבִין, אֶלָּא שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, כיון שנאמר (במדבר יט כ) 'וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא', ומלשון 'מתוך הקהל' יש לדרוש שפסוק זה עוסק רק במי שבחטאיו שוה הוא לקהל, למעט כהן גדול, שאינו מביא חטאת קבועה על השוגג, ורק אם הורה היתר ועשה על פי הוראתו מביא פר העלם דבר, ולכן פטור הוא מקרבן על טומאת מקדש וקדשיו, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

כפי שהתבאר לעיל, דעת תנא קמא היא שלגבי שבועת העדות, שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו, שוה דינם של היחיד, הנשיא והמשיח שחטאו, ומבארת המשנה, וּמָה הֵן מְבִיאִין על חטא זה, קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, על טומאת מקדש וקדשיו הַנָּשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר, ולא קרבן עולה ויורד.