מסכת מגילה, פרק ג, שיעור 17

אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאם מכרו את בית הכנסת יש קדושה בדמים ואסור לקנות בהם דבר שקדושתו פחותה, אֶלָּא שֶׁלֹּא מָכְרוּ אותו שִׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, אֲבָל מָכְרוּ שִׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, אֲפִילוּ לְמִשְׁתֵי בֵּיהּ שִׁכְרָא שַׁפִּיר דָּמִי – גם אם רוצים לקנות בדמים שיכר ולשתותו, הדבר מותר, ולהלן יבואר הטעם לכך.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה, רַבִינָא, הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תִּלָּא דְבֵי כְּנִישְׁתָא בְּאַרְעֵיהּ – היה לו בקרקעו תל אבנים של בית כנסת שנחרב, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי – בא רבינא לרב אשי ושאל אותו כיצד לנהוג. אָמַר לֵיהּ רב אשי, זַבְנֵיהּ – לך ותקנה את אותו תל מִשִּׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר, בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, וּזְבָנָהּ וּזְרָעָהּ – ותוכל למכור או לזרוע קרקע זו.

אגב מעשה זה מביאה הגמרא דין בענין בניית בית כנסת: אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא לִסְתֹּר אִינִישׁ בֵּי כְּנִישְׁתָא – אסור לאדם לסתור בית כנסת, גם אם כוונתו לבנות תחתיו אחר, עַד דְּבָנֵי בֵּי כְּנִישְׁתָא אַחֲרִיתִי – עד שיבנה תחילה את בית הכנסת האחר, ואז יסתור את הישן. והטעם לכך, מִשּׁוּם פְּשִׁיעוּתָא – מחשש שלאחר שיסתור את הראשון יפשע ולא יבנה את החדש. וְגַרְסִינָן – ולמדנו בענין זה בְּפֶרֶק הַשֻּׁתָּפִין (ב"ב ג:), וְהָנֵּי מִילֵי דְּלֹא חֲזָא בֵּיהּ תְּיוּהָא – ודין זה הוא רק באופן שלא ראו בקעים בקירות בית הכנסת, אֲבָל חֲזָא בֵּיהּ תְּיוּהָא – אבל אם יש בו בקעים ויש חשש סכנה שיפלו הקירות, סָתַר – מותר לסתור תחילה את בית הכנסת הישן, וּבָנִי לֵהּ – ובונה אחר כך את בית הכנסת החדש.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה, כִּי הָא – וכמו מעשה זה שאירע, דְּרַב אַשִׁי חֲזָא בָּהּ תְּיוּהָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָא דְּמָתָא מְחַסְיָא – רב אשי ראה בקעים בקירות בית הכנסת שבעיר מתא מחסיא, סָתְרֵהּ וּבָנֵיהּ – סתרו תחילה ואחר כך בנה אותו מחדש. וכדי שלא תתעכב הבניה היה לן שם בלילות, וְלֹא אַפְּקֵיהּ לְפוּרְיָא מִנֵּיהּ – ולא הוציא משם את מיטתו עַד דְּתַקִּין לֵהּ שׁוֹפְכֵי – עד שהסתיימה בנייתו לגמרי, והתקינו לו אפילו צינורות ומרזבים, שדבר זה נעשה בסיום הבניה.

הגמרא מביאה דינים נוספים בענין קדושת בית הכנסת: אָמַר רָבָא, הַאי בֵּי כְּנִישְׂתָא – בית הכנסת, חֲלוּפָא וּזְבוּנָא – החלפתו באחר, ומכירתו כדי לקנות בדמיו דברים אחרים שקדושתן שווה לו או יתירה ממנו, שָׁרֵי – מותר. אוֹגוֹרֵהּ – אבל להשכירו לשם שימוש אחר, וּמַשְׁכּוּנֵהּ – וכן למשכנו תמורת חוב, אַסִּיר – אסור. מַאי טַעֲמָא, כיון שכאשר משכירו או ממשכנו בִּקְדֻשָּׁתָהּ קַיְמָא כִּדְמֵעִקָּרָא – הוא עומד עדיין בקדושתו הראשונה, ונמצא שמשתמשים בו שימושי חול בעודו קדוש, מה שאין כן כאשר מחליפים או מוכרים אותו, שבטלה קדושתו ועוברת לבית הכנסת החדש שקיבלו תמורתו, או לדמים שקיבלו עבורו. לִיבְנֵי נַמִּי – וכן הדין גם לגבי לְבֵנִים העומדות לבנין בית הכנסת, חִלּוּפִינְהוֹ וּזְבוּנִינְהוּ שָׁרֵי – החלפתם ומכירתם מותרת, כיון שהקדושה שבהם התחללה על דבר אחר, אבל אוֹזְפִינְהוּ – להלוותם אָסוּר, כיון שהם נשארים בקדושתם. וְהָנֵי מִילֵי – ודין זה הוא דווקא בְּעַתִּיקָא – בלבנים ישנות, שכבר היו בנויות בקירות בית הכנסת והוציאום משם, אֲבָל בְּחַדְתָא – בלבנים חדשות, לֵית לָן בָּהּ – אין איסור להלוותם, כיון שלא חלה עליהם עדיין קדושת בית הכנסת. וַאֲפִילוּ לְמַאן דְּאָמַר הַזְמָנָה מִילְּתָא הִיא – ואפילו לדעת הסובר ש'הזמנת' והכנת החפץ לשימוש כל שהוא, יש לה חשיבות, ונחשב כאילו הדבר כבר מיוחד רק לאותו שימוש, ואסור להשתמש בו שימושים אחרים, הָנֵי מִילֵי – היינו דוקא כְּגוֹן בֶּגֶד שייחדוהו לְמֵת, דַּחֲזִי לְאִשְׁתַּמוּשֵׁי בֵּיהּ – שראוי הוא לשימוש המת מיד, ודינו ככל תשמישי המת שאסורים הם בהנאה, אֲבָל הָנֵי – אבל לבנים אלו, שעדיין אינן בנויות בקירות הבית, כְּטָווּי לְאָרוּג דָּמִי – הרי זה כטווה חוטים כדי לארוג מהם בגד למת, וּבאופן זה כיון שהחוטים עדיין מחוסרים אריגה כדי שיהא ניתן להשתמש בהם לצורך המת לֵיכָּא מָאן דְּאָמַר – אין מי שסובר שיהיו החוטים אסורים בהנאה, והוא הדין כאן, שאין הלבנים נאסרות בהנאה.