שיעור 24. ספר יהושע, פרק ט, א-טו

א וַיְהִ֣י כִשְׁמֹ֣עַ כָּֽל־הַמְּלָכִ֡ים אֲשֶׁר֩ בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בָּהָ֣ר וּבַשְּׁפֵלָ֗ה וּבְכֹל֙ ח֚וֹף הַיָּ֣ם הַגָּד֔וֹל אֶל־מ֖וּל הַלְּבָנ֑וֹן הַֽחִתִּי֙ וְהָ֣אֱמֹרִ֔י הַֽכְּנַעֲנִי֙ הַפְּרִזִּ֔י הַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ ב וַיִּֽתְקַבְּצ֣וּ יַחְדָּ֔ו לְהִלָּחֵ֥ם עִם־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְעִם־יִשְׂרָאֵ֑ל פֶּ֖ה אֶחָֽד׃ ג וְיֹֽשְׁבֵ֨י גִבְע֜וֹן שָֽׁמְע֗וּ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה יְהוֹשֻׁ֛עַ לִֽירִיח֖וֹ וְלָעָֽי׃ ד וַיַּֽעֲשׂ֤וּ גַם־הֵ֨מָּה֙ בְּעָרְמָ֔ה וַיֵּֽלְכ֖וּ וַיִּצְטַיָּ֑רוּ וַיִּקְח֞וּ שַׂקִּ֤ים בָּלִים֙ לַחֲמ֣וֹרֵיהֶ֔ם וְנֹאד֥וֹת יַ֨יִן֙ בָּלִ֔ים וּמְבֻקָּעִ֖ים וּמְצֹֽרָרִֽים׃ ה וּנְעָל֨וֹת בָּל֤וֹת וּמְטֻלָּאוֹת֙ בְּרַגְלֵיהֶ֔ם וּשְׂלָמ֥וֹת בָּל֖וֹת עֲלֵיהֶ֑ם וְכֹל֙ לֶ֣חֶם צֵידָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה נִקֻּדִֽים׃ ו וַיֵּֽלְכ֧וּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה הַגִּלְגָּ֑ל וַיֹּֽאמְר֨וּ אֵלָ֜יו וְאֶל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל מֵאֶ֤רֶץ רְחוֹקָה֙ בָּ֔אנוּ וְעַתָּ֖ה כִּרְתוּ־לָ֥נוּ בְרִֽית׃ ז וַיֹּ֥אמֶר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַֽחִוִּ֑י אוּלַ֗י בְּקִרְבִּי֙ אַתָּ֣ה יוֹשֵׁ֔ב וְאֵ֖יךְ אֶֽכְרָת לְךָ֥ בְרִֽית׃ ח וַיֹּֽאמְר֥וּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ עֲבָדֶ֣יךָ אֲנָ֑חְנוּ וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֧ם יְהוֹשֻׁ֛עַ מִ֥י אַתֶּ֖ם וּמֵאַ֥יִן תָּבֹֽאוּ׃ ט וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֗יו מֵאֶ֨רֶץ רְחוֹקָ֤ה מְאֹד֙ בָּ֣אוּ עֲבָדֶ֔יךָ לְשֵׁ֖ם ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ כִּֽי־שָׁמַ֣עְנוּ שָׁמְע֔וֹ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּמִצְרָֽיִם׃ י וְאֵ֣ת ׀ כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה לִשְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן לְסִיחוֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן וּלְע֥וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֖ן אֲשֶׁ֥ר בְּעַשְׁתָּרֽוֹת׃ יא וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלֵ֡ינוּ זְֽקֵינֵינוּ֩ וְכָל־יֹֽשְׁבֵ֨י אַרְצֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר קְח֨וּ בְיֶדְכֶ֤ם צֵידָה֙ לַדֶּ֔רֶךְ וּלְכ֖וּ לִקְרָאתָ֑ם וַֽאֲמַרְתֶּ֤ם אֲלֵיהֶם֙ עַבְדֵיכֶ֣ם אֲנַ֔חְנוּ וְעַתָּ֖ה כִּרְתוּ־לָ֥נוּ בְרִֽית׃ יב זֶ֣ה ׀ לַחְמֵ֗נוּ חָ֞ם הִצְטַיַּ֤דְנוּ אֹתוֹ֙ מִבָּ֣תֵּ֔ינוּ בְּי֥וֹם צֵאתֵ֖נוּ לָלֶ֣כֶת אֲלֵיכֶ֑ם וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה יָבֵ֔שׁ וְהָיָ֖ה נִקֻּדִֽים׃ יג וְאֵ֨לֶּה נֹאד֤וֹת הַיַּ֨יִן֙ אֲשֶׁ֣ר מִלֵּ֣אנוּ חֲדָשִׁ֔ים וְהִנֵּ֖ה הִתְבַּקָּ֑עוּ וְאֵ֤לֶּה שַׂלְמוֹתֵ֨ינוּ֙ וּנְעָלֵ֔ינוּ בָּל֕וּ מֵרֹ֥ב הַדֶּ֖רֶךְ מְאֹֽד׃ יד וַיִּקְח֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים מִצֵּידָ֑ם וְאֶת־פִּ֥י ה֖' לֹ֥א שָׁאָֽלוּ׃ טו וַיַּ֨עַשׂ לָהֶ֤ם יְהוֹשֻׁ֨עַ֙ שָׁל֔וֹם וַיִּכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית לְחַיּוֹתָ֑ם וַיִּשָּֽׁבְע֣וּ לָהֶ֔ם נְשִׂיאֵ֖י הָֽעֵדָֽה׃

– – – – –

בכל מלחמה שישראל עורכים עם אויביהם, נצטוו לפתוח תחילה בקריאה לשלום, שנאמר (דברים כ י) 'כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם', וקבלת השלום תלויה בשלשה דברים, שיקבלו עליהם להעלות מס לישראל, ולהשתעבד להם כעבדים, ולקיים שבע מצוות בני נח, שנאמר (שם כ יא) 'וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ, וּפָתְחָה לָךְ, וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ'. וגם כאשר נכנסו ישראל לארץ הוצרכו לעשות כן, ולכן קודם שנכנסו יהושע וישראל לארץ שלחו אגרות ליושבי הארץ, בה כתבו שהרוצה להשלים, ישלים עמהם, ובכך נפטרו מהצורך לפתוח בקריאה לשלום בכל עיר ועיר שבאו לכבוש.

(א) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל, אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן, שהם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, והשמועה ששמעו היתה שלא פתחו ישראל בקריאה לשלום קודם שנלחמו על יריחו והעי, וכפי שהתבאר שלא הוצרכו לפתוח בקריאה לשלום בכל עיר בפני עצמה, ומחמת כן חששו שגם אם ירצו להשלים עם ישראל, לא יקבלו אותם. וכן שמעו שבמלחמת העי הוצרכו ישראל לתכסיסי מלחמה, והבינו שלא יהיה הכיבוש בדרך נס אלא בדרך מלחמה רגילה, וחשבו שאם יתאחדו להילחם יחד יוכלו לנצח את ישראל.

(ב) וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו, לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל, פֶּה אֶחָד.

(ג) וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי, וטעו גם הם בכך שחשבו שלא יקבלו אותם ישראל אם ירצו להשלים עמהם.

(ד) כשם שעשו כל האומות תחבולה להציל את עצמם על ידי שהתאחדו להלחם יחד, וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה – גם הגבעונים רצו להציל את עצמם, ועשו זאת על ידי עורמה, וַיֵּלְכוּ, וַיִּצְטַיָּרוּ – עשו עצמם כ'צירים', שליחים של אנשי מדינה רחוקה, וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם, וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים, כפי שנראים בני אדם לאחר מסע ארוך מארץ רחוקה.

(ה) וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם, וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם, וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה, נִקֻּדִים – מנומר בנקודות של עיפוש.

(ו) וַיֵּלְכוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ, אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ, וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית, כדרך שכורתים ברית בין מדינות שכנות שלא יזיקו זה לזה.

(ז) וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי – אל הגבעונים שהיו מבני החוי, הרי אין דרך לכרות ברית שלום בין מדינות רחוקות שאינן עלולות כלל להזיק זו לזו, אוּלַי – ולכן מסתבר שבְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב, בארץ ישראל, וְאֵיךְ אֶכְרָת לְךָ בְרִית, והרי הצטוו ישראל שלא לכרות ברית ליושבי הארץ.

(ח) כיון שראו הגבעונים שאין ישראל מאמינים לדבריהם, שינו את בקשתם, וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ לבדו, עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ, ובאנו לכרות ברית בינך ובין המלך של ארצינו, כדרך שכורתים מלכים בריתות גם עם מדינות רחוקות, שיעזרו זה לזה בשעת מלחמה, וכיון שברית כזו נכרתת גם עם מדינות רחוקות, חשבו שיקבלם יהושע ויכרות להם ברית. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ, הרי גם ברית כזו לא ניתן לכרות עם מדינה רחוקה מאד, שאינה יכולה לעזור במלחמה, אלא עם מדינה רחוקה קצת, אף שאינה סמוכה ממש לגבול, ואם כן אמרו לי מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ, כדי שאדע עם איזה עם ואיזו מדינה אני כורת ברית. ולא יכלו להשיבו דבר, כיון שאם היו אומרים לו את האמת, לא היה כורת להם ברית, ואם היו בודים מליבם שם מדינה ושם מלך שאינם קיימים, הרי לא היתה הברית חלה עליהם כגבעונים כלל.

(ט) כיון שראו הגבעונים שוב שנכשלו בלשונם, שינו את דבריהם, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ, וכיון שהיא רחוקה כל כך אינך מכיר את שמה כלל, והסיבה שבאנו מארץ רחוקה כזו לכרות עמך ברית, זהו לְשֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ, שרצוננו לקבל את מלכותו ואלוהותו עלינו, כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם.

(י) וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת (ולא הזכירו את נס בקיעת הירדן, כיון שאמרו שבאו מארץ רחוקה מאד, הרי שיצאו לדרך לפני זמן רב, קודם שנבקע הירדן, והזכירו רק את הניסים שאירעו לפני זמן רב).

(יא) וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכָל יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר, קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ, וּלְכוּ לִקְרָאתָם, וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ, על ידי שתקבלו אותנו בדת אמונתכם ותורתכם, וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית.

(יב) אחרי שסידרו את דבריהם באופן שיתקבל על דעתם של ישראל, הוסיפו להוכיח את דבריהם ואמרו, זֶה לַחְמֵנוּ, כשהוא חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ בְּיוֹם צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם, וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ, וְהָיָה נִקֻּדִים.

(יג) וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ כשהם חֲדָשִׁים, וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ. וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ וּנְעָלֵינוּ, בָּלוּ מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד.

(יד) וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם – קיבלו ישראל את הראיה מהצידה היבשה והישנה שהיתה בידם, והאמינו לדבריהם, וְאֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ – לא ביררו את האמת על ידי שאלת האורים ותומים.

(טו) וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם, ואמנם גם אם היו יודעים שהם מיושבי הארץ היו רשאים לקבלם, אך היו צריכים להתנות איתם שיעלו להם מס ויעבדום, ויקבלו על עצמם שבע מצוות בני נח, והם לא עשו כן, וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם, והרי אסור לכרות ברית כלל ליושבי הארץ, ואמנם בזה נזהר יהושע ולא כרת להם ברית אלא לענין זה שלא יהרגו אותם, וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם על דבר זה נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, שלא יהרגום, ולא כרתו איתם ברית ולא נשבעו להם על ענינים אחרים, כגון שלא ישתעבדו בהם וכדומה.