מסכת הוריות, חזרה, פרק ב, ו – פרק ג, ג

פרק ב, משנה ו: אדם רגיל העובר על איסור שיש בזדונו כרת ובשגגתו חטאת, מביא על השגגה כשבה או שעירה, ומלך שחטא בחטא זה מביא שעיר, וכהן גדול המשוח בשמן המשחה שהורה לעצמו היתר באיסור כזה, ונהג על פי הוראתו, וכן בית דין שהורו היתר באיסור כזה ונהגו ישראל על פי הוראתם, מביאים פר העלם דבר. ובחטא של עבודה זרה, אין חילוק בין יחיד, מלך וכהן גדול, והכל מביאים שעירה. ובית דין שטעו בהוראת איסור עבודה זרה, מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת.
משנה ז: העובר על ספק חטא שיש בזדונו כרת ובשגגתו חטאת, יחיד ומלך חייבים אשם תלוי, וכהן גדול או בית דין שהורו היתר בדבר, פטורים. ובאשם ודאי, יחיד ומלך וכהן גדול חייבים, ובית דין שהורו היתר בדבר, פטורים. על שבועת העדות, שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו, בית דין שהורו בכך היתר פטורים, ויחיד ומלך וכהן גדול, חייבים קרבן עולה ויורד. ולדעת רבי שמעון כהן גדול פטור על טומאת מקדש וקדשיו. ולדעת רבי אליעזר בטומאת מקדש וקדשיו, המלך מביא שעיר.
פרק ג, משנה א: כהן גדול שהתחייב בהבאת פר העלם דבר, ועבר מכהונתו, או מלך שחטא ואחר כך עבר ממלכותו, אין דינם משתנה, אלא כהן גדול מביא פר העלם דבר, והמלך מביא שעיר.
משנה ב: כהן גדול שעבר ממשיחותו ואחר כך חטא והורה היתר לעצמו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה, מביא פר העלם דבר, כדין כהן גדול המכהן. אבל מלך שהעבירוהו ממלכותו ואחר כך חטא, דינו כהדיוט, ומביא כשבה או שעירה.
משנה ג: מלך או כהן גדול שחטאו קודם שהתמנו, ואחר כך התמנו, דינם כהדיוט. ולדעת רבי שמעון דינם תלוי בזמן הידיעה, שאם נודע להם קודם שהתמנו, חייבים כהדיוט. ואם אחרי שהתמנו, פטורים לגמרי. וה'נשיא' האמור בתורה זהו המלך.