שיעור 146, מסכת יבמות, פרק ששה עשר

שנינו במשנה, 'וְהַחַיָּה אוֹכֶלֶת בּוֹ, אין מעידין עד שתצא נפשו'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאם ראו את החיה אוכלת בגוף האדם אין מעידים עליו שמת, אֶלָּא אם אכלה מִמָּקוֹם שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ יוֹצֵא, כגון מידו או מרגלו, אֲבָל אם אכלה מִמָּקוֹם שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצֵא, כגון שראו שאוכלת את מוחו או ליבו, מְעִידִין עליו שמת.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם – שני סימנים, שהם קנה וושט, אוֹ רֹב שְׁנַיִם, וּבָרַח הנשחט, מְעִידִין עָלָיו שמת, והבינה עתה הגמרא שכיון שנשחטו סימניו נחשב הוא כמת כבר עתה, ולכן יכולים הם להעיד עליו שמת. מקשה הגמרא, אֵינִי – וכי כך אמר שמואל, וְהָאֲמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם, וְרָמַז הנשחט וְאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ, וכיון שניתן לגרש רק בחיי הבעל, מוכח שנחשב הוא כחי. מתרצת הגמרא, אכן חַי הוּא כעת, ולכן כותבים גט לאשתו, וְסוֹפוֹ לָמוּת בודאי, ולכן מעידים עליו לאחר זמן שמת, אף על פי שלא ראוהו כשמת, ומתירים את אשתו להנשא, הגם שלא גירשה.

שנינו במשנה, 'אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים'. פֵּרוּשׁ, אֵין מְעִידִין עליו שמת אֶלָּא אִם רָאוּהוּ שֶׁהוּא מֵת בְתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים לְמִיתָתוֹ, והכירוהו, אֲבָל אִם לֹא מְצָאוּהוּ אֶלָּא אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים משעה שמת, אֵין מְעִידִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהַמֵּת מִשְׁתַּנֶּה, וְאֵינוֹ נִיכָּר אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא רק כשמת בַּיַּבָּשָׁה, אֲבָל אם מת בַּמַּיִם ושהה בהם כל אותו זמן, אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁהֶה אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה יָמִים וְאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה, והטעם לכך, דְמַיָּא – כיון שטבע המים הוא, דהֵיכָא דְּלֵיכָּא מַכָּה מִיצְמָת צָמְתֵי לַגּוּף – שבגוף שאין בו פצע, הרי הם מחזיקים את הגוף שלא יתנפח ולא ישתנה לאחר המיתה, כִּדְאַמְרִינָן – וכמו מעשה זה שהיה, הַהוּא גַּבְרָא דְּטָבַע בְּדִיגְלַת – מעשה באדם שטבע בנהר חדקל, וְאַסְּקוּהּ אַגִּישְׁרָא – והעלוהו על גשר של מקום דִּשמו שְׁבִיסְתָנָא, וְאַסְבַּהּ רַבָּה לִדְבִיתְהוּ והשיא רבה את אשתו אַפֻּמָּא דּשֻׁשְׁבִּינֵיהּ – על פי עדות של שושבינו שהכיר את אותו אדם לְבָתַר חֲמִשָּׁה יוֹמֵי – לאחר חמשה ימים. מוסיפה הגמרא תנאי בדין זה, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה שאם שהה המת במים מעידים עליו אפילו לאחר יותר משלשה ימים, היינו הֵיכָא דְּחַזְיוּהָּ בְּשַׁעֲתָא דְּאַסְּקוּהָּ – באופן שראוהו מיד כשהעלוהו מהמים, אֲבָל אִישְׁתְּהִי – אבל אם שהה מחוץ למים קודם שראוהו, מִיתְפָּח תָּפַח – הרי גופו מתנפח מיד, וְאֵינוֹ נִיכָּר, ואי אפשר להעיד עליו.

משנה
משנתנו מבררת את דינו של אדם שטבע במים, ולא ראו שעלה מהם, מתי ניתן להשיא את אשתו על סמך עדות זו: אדם שנָפַל לְמַיִם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָהֶן סוֹף, והיינו שהעדים יכולים לראות ממקומם את קצה מקום המים, וראו שלא עלה משום צד של המים, בֵּין שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף, והיינו שאין העדים יכולים לראות את קצה המים, ויתכן שעלה במקום שלא ראוהו, אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה, כיון שאדם עשוי לחיות במים יום או יומיים, ויתכן שלאחר שהלכו העדים מהמקום יצא מהמים. אָמַר רַבִּי מֵאִיר כראיה לדין זה, מַעֲשֶׂה בְּאדם אֶחָד, שֶׁנָּפַל לַבּוֹר הַגָּדוֹל, שהיה מלא במים, וְעָלָה לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אין הדין כן, אלא אם ראוהו במים שיש להם סוף, ולא עלה משם, יכולים להעיד עליו שמת, כיון שאין אדם יכול לחיות זמן רב בתוך המים, ומסייע רבי יוסי לדינו, מַעֲשֶׂה בְּסוּמָא שֶׁיָּרַד לִטְבֹּל בַּמְּעָרָה של מים, וְיָרַד מוֹשְׁכוֹ [-האדם המלווה אותו] אַחֲרָיו, וְשָׁהוּ שניהם בתוך המים שיעור זמן שיש בו כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם, וְהִשִּׂיאוּ חכמים אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן. ושׁוּב מַעֲשֶׂה בְּעַסְיָא, בָּאֶחָד שֶׁשִּׁלְשְׁלוּהוּ בַּיָּם כשהוא קשור בחבל ברגלו, וּכשהחזירו אליהם את החבל לֹא עָלְתָה בְּיָדָם אֶלָּא רַגְלוֹ, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, אם היתה רגלו חתוכה מִן הָאַרְכֻּבָּה [-מהברך] וּלְמַעְלָה, בודאי אינו יכול לחיות, ותִּנָּשֵׂא אשתו. אך אם היתה רגלו חתוכה מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה, יתכן שחי הוא ועלה מהמים במקום אחר, ולכן לֹא תִּנָּשֵׂא.

גמרא
שנינו במשנה שנחלקו רבי מאיר ורבי יוסי בדין הנופל למים שיש להם סוף, האם מעידים עליו שמת ומשיאים את אשתו, או לא. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נָפַל האדם למים, בֵּין לְמַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף ובֵין לְמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אם נפל למים שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף, אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה, כיון שיתכן שעלה במקום אחר, ולא ראוהו העדים. אך אם נפל למים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן סוֹף, וראו שלא עלה, אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת, כיון שבודאי מת, וְכֵן הִילְכְתָא – וכך היא ההלכה.
מוסיף הרי"ף, וּמַאן דְּמוֹרֵי – ומי שמורה להלכה בְּאדם שנפל למַיִם שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף שֶׁאִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת, בַּר שַׁמְתָּא הוּא – חייב נידוי הוא, דְּאַמְרִינָן – שהרי כך אמרו בגמרא, הַהוּא גַּבְרָא דְּטָבַע בְּאַגְמָא דְּסַמְקִי – מעשה באדם שטבע במקום שיש בו אגמי מים, וְשָׁרְיָא רַב שֵׁילָא לִדְבִיתְהוּ – והתיר רב שילא את אשתו להנשא, אָמַר לֵיהּ רַב לִשְׁמוּאֵל, תָּא נִשְׁמְתֵיהּ – בא וננדה אותו על כך, שנהג שלא כפי שנפסקה ההלכה, שהטובע במים שאין להם סוף אשתו אסורה. אָמַר לֵיהּ – השיב שמואל לרב, נִשְׁלַח לֵיהּ בְּרֵישָׁא – קודם שננדה אותו, נשלח לו שאלה זו, ונראה כיצד יפסוק בה, שָׁלְחוּ לֵיהּ – שלחו ושאלו את רב שילא, אדם הטובע במַיִם שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף, אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת, שָׁלַח לְהוּ – שלח להם רב שילא תשובה, הטובע במַיִם שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף, אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. חזרו ושלחו לו שאלה נוספת, וְאַגְמָא דְּסַמְקִי – אותו מקום של אגמי מים, האם הוא נחשב כמקום מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶן סוֹף, אוֹ כמקום מַיִם שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף, שָׁלַח לְהוּ – שלח להם רב שילא את תשובתו, שמקום זה נחשב כמַיִם שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף, ואין להתיר את אשתו של הטובע שם. שאלוהו רב ושמואל, וּמַר מַאי טַעֲמָא עָבֵד הֲכִי – אם כן מדוע התרת את אותה אשה שבעלה טבע במקום זה של אגמי מים, והרי אתה עצמך אומר שמקום זה נחשב כמים שאין להם סוף, שהטובע שם אשתו אסורה. השיב להם רב שילא, מִיטְעָא טְעַאי – טעות היתה זו בידי, אֲנָא סָבְרֵי – אני סברתי בתחילה, כֵּיוָן דְּקָווּ וְקָיְמוּ – כיון שאותם אגמי מים קוויים ועומדים ואינם זורמים, כְּמַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶן סוֹף דָּאמוּ – דינם כמים שיש להם סוף, מאחר ואינו יכול לשוט למרחק גדול [בשונה מנהר וכדומה שהמים הזורמים בו יכולים לסחוף אותו למקום רחוק], ואם היה עולה מהמים במקום קרוב היו רואים אותו, וְלֹא הִיא – אך אחר כל חזרתי בי ואני סובר שאין הדבר כן, דכֵּיוָן דְּאִיכָּא גַּלֵּי – מאחר ויש גלים באותם אגמים, אֵימוּר גַּלֵּי אַשְׁפְּלוּהָּ לְדוּכְתָּא אַחֲרִיתִי – יש לנו לחשוש שמא הגלים סחפו אותו למקום אחר שלא נראה לעיני העדים, ואין להתיר את אשתו. מסיימת הגמרא את המעשה, קָרֵי שְׁמוּאֵל עֲלֵיהּ דְּרַב – קרא שמואל על רב את הפסוק (משלי יב כא) 'לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן', שסיבבו מן השמים שלא ינדה את רב שילא שלא כדין. קָרֵי רַב עֲלֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – קרא רב על שמואל את הפסוק (משלי יא יד) 'וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ', שעל ידי שהתייעץ עם שמואל ניצל מלנדות את רב שילא שלא כדין.