שיעור 145, מסכת יבמות, פרק ששה עשר

ש ֵּתי יְׁ בָ מוֹ ת – שתי נשים הנשואות לשני אחים, ולשני
האחים אין ילדים, זוֹ אוֹ מֶ רֶ ת מֵּ ת ַּבֲע ִלי וזקוקה אני
ליבום, וְׁ זוֹ אוֹ מֶ רֶ ת מֵּ ת ַּבֲע ִלי וזקוקה אני ליבום, אף על
פי שאם דברי שתיהן נכונים הרי שתיהן פטורות
מיבום, כיון שמת גם הבעל וגם היבם של כל אחת
מהן, אך אין אנו מאמינים לכל אחת אלא ביחס
לעצמה, ולכן, זוֹ ֲאס וָרה ִמ ְׁפֵּני ַּבֲע ָל ה ש ֶ ל זוֹ , שכלפיה
אנו חוששים שמא הוא עדיין חי וזקוקה היא ליבומו,
וכמו כן זוֹ ֲאס וָרה ִמ ְׁפֵּני ַּבֲע ָל ה ש ֶ ל זוֹ .
היו לְׁ זוֹ ֵּעִדים ש ֶ מ ֵּ ת ַּבֲע ָל ה, ונאמנותם היא מוחלטת,
בין לאשת המת ובין ליבמתו, ו ְׁלזֹו אֵּ ין ֵּעִדים שמת
בעלה, ורק היא מעידה על כך ונאמנת רק לגבי עצמה,
זוֹ ֶשֵּ י ש ָל ה ֵּעִדים, ֲאס וָרה להנשא לאחר, ִמ ְׁפֵּני ַּבֲע ָל ה ש ֶ ל
זוֹ שאין לה עדים, שאין ידוע אם מת, ואשתו אינה
נאמנת בעדותה כדי להתיר את יבימתה. וְׁ זוֹ ש ֶ אֵּ ין ָל ה
ֵּעִדים, ֻמ ֶתֶרת, שהרי על בעלה עצמו נאמנת היא לומר
שמת, ועל יבמה יש עדים שמת ואינה זקוקה ליבומו.
שתי נשים הנשואות לשני אחים, וכל אחת אומרת
שמת בעלה, והיו לְׁ זוֹ ב ָ נִ ים, ואינה זקוקה ליבום, ו ְׁלזֹו
אֵּ ין ב ָ נִ ים, ולפי דבריה זקוקה היא ליבום, זוֹ ֶשֵּ י ש ָל ה
ב ָ נִ ים ֻמ ֶתֶרת להנשא למי שתרצה, שהרי נאמנת היא
לגבי בעלה, שמת, ואינה זקוקה ליבום. וְׁ זוֹ ש ֶ אֵּ ין ָל ה
ב ָ נִ ים ֲאס וָרה להנשא לאחר, שהרי לפי דבריה זקוקה
היא ליבום, ואין עדותה של יבמתה על כך שמת בעלה
מועילה להתירה.
שתי נשים של שני אחים, שהעידה כל אחת על בעלה
שמת ללא בנים, וִנ ְׁתַּי ְׁבמ ו שתיהן לשני אחים נוספים
שהיו לבעליהן שמתו, ו ֵּמת ו גם הַּ יְׁ בָ מִ ין, ֲאס ורֹות
לְׁ הִ נ ָ ש ֵּ א, כיון שלגבי כל אחת מהן יש חשש שמא
בעלה של יבמתה עדיין חי ]שהרי לא היתה לנו עדות
על מיתתם, אלא כל אשה העידה על בעלה, והאמינוה
חכמים רק לגבי עצמה, ולא לגבי יבמתה[. רַּ ב ִ י ֱא ִליֶעֶזר
אוֹ מֵּ ר, הוֹ אִ יל ְׁוֻה ְׁתר ו נשים אלו ַּלְׁ י ָב ִמין, ובכך נחשב
שקיבלנו את עדותן על כך שמתו בעליהן, אם לאחר
זמן מתו היבמים, ֻה ְׁתר ו לְׁ כָ ל אָ דָ ם, ואין אנו חוששים
שמא הם חיים.
עתה מבארת המשנה איזו עדות מועילה להחשיב את
הבעל כמת, ולהתיר את אשתו: אֵּ ין ְׁמ ִעיִדים על האדם
שמת, אֶ ל ָא אם העדות היא ַּעל ראיית ַּפְׁרצ וף ָפ ִנים –
צורת הפנים של המת ִעם הַּ חֹטֶ ם, ומעידים שהכירו
שהוא איש פלוני, אבל ללא ראייה ברורה זו אין
יכולים להעיד שמת, אַּ ף ַּעל ִפי ֶשֵּ י ש להם סִ ימָ נִ ים
ְׁבג ופֹו ו ְׁב ֵּכ ָליו – בבגדיו.
דין נוסף: וְׁ אֵּ ין ְׁמ ִעיִדין על הכרת המת, אֶ ל ָא אם ראוהו
ַּעד ש ְׁ לֹש ָ ה יָ מִ ים משעה שמת, אבל לאחר שלשה ימים
משתנים פניו, ואי אפשר להכירו ולהעיד עליו. ַּוֲא ִפי ל ו
ָרא וה ו ְׁמֻגָ יד – חתוך ומלא פצעים ומכות חרב אוֹ ָצל וב
]-תלוי[ ַּעל הַּ צ ְׁ לִ יבָ ה, וְׁ כן אם ראו ַּחָ יה אוֹ כֶ לֶת ב וֹ , אֵּ ין
ְׁמ עליו שמת ַּעד שיראו ֶש ֵּת ֵּצא נַּ פְׁ ש וֹ . רַּ ב ִ י ְׁיה וָדה ִעיִדין
ב ֶ ן ב ָ בָ א אוֹ מֵּ ר, אין השיעור של 'שלשה ימים' שוה
בכל, שהרי לֹא כ ָ ל הָ אָ דָ ם, וְׁ לֹא כ ָ ל הַּ מ ְׁ קוֹ מוֹ ת, וְׁ לֹא כ ָ ל
ָה ִע תֹות ש ָ וִ ין, כיון שיש אדם הממהר להשתנות לאחר
מיתתו, ויש מקומות שהשמש זורחת שם וממהר הגוף
להשתנות אחר מיתה.

גמרא
שנינו במשנה, 'אין מעידים אלא על פרצוף הפנים עם
החוטם'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: ָתנ ו רַּ ב ָ נָ ן –
שנו חכמים בברייתא, ראו את ה ַּפַּ ד ַּחת ב ְׁ לֹא ַּפְׁרצ וף
ָפ ִנים, או שראו את ַּפְׁרצ וף ה ָפ ִנים ב ְׁ לֹא ַּפַּ ד ַּחת, אֵּ ין
ְׁמ עליו שמת, ַּעד ֶשְׁ יה ו ש ְׁ נֵּיהֶ ם – הפדחת ופרצוף ִעיִדין
הפנים ִעם הַּ חֹטֶ ם. אָ מַּ ר ַּא ַּבֵּ יי, וְׁ אִ י ֵּתי ָמא ]-ויש אומרים
שאמר כן[ רַּ ב כ ַּ הֲנָ א, מַּ אי קְׁ רָ א – מאיזה פסוק ניתן
ללמוד דין זה, שהכרת האדם היא בראיית פניו,
שנאמר )ישעיה ג ט( 'הַּ כ ָ רַּ ת ְׁפֵּני ֶהם ָע ְׁנ ָתה ב ָ ם'.

שנינו במשנה, 'וְׁ אַּ ף ַּעל ִפי ֶשֵּ י ש סִ ימָ נִ ין ְׁבג ופֹו ו ְׁב ֵּכ ָליו'.
ָתנ ו רַּ ב ָ נָ ן – שנו חכמים בברייתא, אֵּ ין ְׁמ ִעיִדין ַּעל
ַּה ש ו ָמא – אי אפשר להעיד על אדם שמת על פי הכרת
שומא שהיתה בגופו, רַּ ב ִ י ֶא ְׁל ָעָזר ב ֶ ן מַּ הֲבַּ אי אוֹ מֵּ ר,
ְׁמ ַּעל ַּה ש ו ָמא. ִעיִדין
מבארת הגמרא את מחלוקתם: אָ מַּ ר רָ בָ א, ְׁ דכ ו ֵּלי
ָע ְׁל ָמא – לדברי הכל סִ ימָ נִ ין ְׁ דַּר ָבָנן, ומן התורה אין
סימנים נחשבים כראיה ]ולכן מהתורה אין מחזירים
אבידה אלא על פי עדים או סימנים מובהקים, ורק
מדרבנן מחזירים אבידה בסימנים[, וְׁ הָ כָ א – וכאן,
בברייתא, ְׁב ש ו ָמא סִ ימָ ן מֻבְׁ הָ ק ה וא קָ א מִ יפְׁ לֵּגִ י –
מחלוקתם היא האם שומא שבגוף האדם נחשבת
סימן מובהק, המועיל אפילו באיסורי תורה, רַּ ב ָ נָ ן
סָ בְׁ רֵּ י – חכמים סוברים ש ש ו ָמא לָ או סִ ימָ ן מֻבְׁ הָ ק ה וא,
ולכן אין הכרת המת על פי שומא שבגופו נחשבת
הכרה המועילה להתיר את אשתו להנשא, וְׁ רַּ ב ִ י ֶא ְׁל ָעָזר
ב ֶ ן מַּ הֲבַּ אי סָ בַּ ר ששומא סִ ימָ ן מֻ בְׁ הָ ק ה וא, וניתן להעיד
על פיו שמת אותו אדם ולהתיר את אשתו להנשא.