מסכת עדיות, פרק ג, משנה א

פרק ג, משנה א: כָּל הַמְטַמְּאִין בָּאֹהֶל שֶׁנֶּחְלְקוּ וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת, רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. כֵּיצַד, הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים מִן הַנְּבֵלָה אוֹ נוֹשְׂאָן, וּבַמֵּת, הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, אוֹ נּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו, מַאֲהִיל עַל כִשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת וְכַּחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו, רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס מְטַהֵר וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת, אוֹ מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת, טָהוֹר. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף בָּזֶה רַבִּי דוֹסָא מְטַהֵר וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. הַכֹּל טָמֵא, חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא וְהַמַּשָּׂא עִם הָאֹהֶל. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, טָהוֹר:

להבנת המשנה יש להקדים כמה הקדמות בדיני טומאה וטהרה: א. המת, שהוא אבי אבות הטומאה, מטמא בכמה דרכים, ואחת מהם היא טומאת אהל. טומאת אהל יכולה להיות בשלשה דרכים, א) אם נמצא האדם והמת [או חלק ממנו] באותו אהל. ב) אם האדם עצמו מאהיל על המת. ג) אם המת מאהיל על האדם. ב. כאשר נמצא המת באהל, אם אין אפילו רווח של טפח בין המת לגג האהל, נחשבת טומאה זו כ'טומאה רצוצה', וה'אהל' נחשב כמי שאינו, ואין הנכנס אל האהל מן הצד נטמא, וכמו כן אין האהל חוצץ ומפסיק את הטומאה, אלא הטומאה עולה גם מעל האהל, והמת מטמא רק מעליו ומתחתיו, כמת המונח ללא אהל כלל. אך אם יש רווח של טפח או יותר הרי זו טומאת אהל, המטמאת את כל מי שנמצא באהל, ומאידך האהל חוצץ, ואין הטומאה עולה מעל האהל, אלא האהל נחשב כחציצה בפני הטומאה.

פרק ג, משנה א: כָּל הַמְטַמְּאִין בְּטומאת אֹהֶל, כגון כזית מן המת, שֶׁנֶּחְלְקוּ לשני חצאים, וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת כשהם מחולקים, רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר את הנמצא בבית באותו זמן, כיון שאין האהל מצרף את שני החלקים להחשיבם כאחד ולטמא באהל, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, כיון ששני החלקים של הכזית מצטרפים לטמא באהל. ומחלוקת זו אינה רק לגבי טומאת אהל של מת, אלא גם לגבי טומאות אחרות, ומבארת המשנה, כֵּיצַד, הַנּוֹגֵעַ בידיו בְּכִשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים מִן הַנְּבֵלָה, אוֹ נוֹשְׂאָן – מרים או מזיז את שני חצאי הכזית של הנבילה, וּבַמֵּת – וכן לגבי טומאת מת [ששונה הוא בכך ששייכת בו גם טומאת אהל], הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת של המת וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת נוסף מן המת, אוֹ נּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת של המת וְכַחֲצִי זַיִת נוסף מַאֲהִיל עָלָיו, או שהאדם מַאֲהִיל עַל כִשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, וְכן אם האדם מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת מן המת וְכַּחֲצִי זַיִת נוסף מַאֲהִיל עָלָיו, בכל האופנים הללו רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, כיון שאינו נוגע בכזית שלם, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, כיון ששני חצאי הזית מצטרפים בנגיעתו, ודינו כנוגע בכזית שלם של נבילה או של מת.

אמנם, מה שאמרו חכמים שטומאת מגע וטומאת אהל מצטרפים, היינו בטומאה רצוצה, שאין רווח של טפח בין המת לבין גג הבית, והטומאה נעשית על ידי שהמת עצמו מאהיל על האדם, או שהאדם מאהיל על המת [אך לא באופן ששניהם באותו אהל, כיון שבטומאה רצוצה אין הנכנס לאהל נטמא כלל], שטומאה זו נחשבת כטומאת מגע, ולכן מצטרפות שתי הטומאות, אבל אם היתה זו טומאה שאינה רצוצה, שיש רווח של טפח או יותר בין המת לבין גג הבית, אין הטומאות מצטרפות, ולכן, אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו [-על אותו אדם] וְעַל כַּחֲצִי זַיִת, אך אין זו טומאה רצוצה אלא יש רווח טפח בין המת לאהל, ושניהם נמצאים באותו אהל, אוֹ שהיה האדם מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת מן המת, בטומאה רצוצה, הנחשבת כמגע, וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת, בטומאה שאינה רצוצה, שהיא טומאת אהל, אף לדעת חכמים אין הטומאות מצטרפות, כיון שהן משני שמות, של מגע ושל אהל, והרי הוא טָהוֹר. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אין הדבר כן, שחכמים מודים באופן זה [של טומאה שאינה רצוצה], אלא אַף בָּזֶה, רַבִּי דוֹסָא מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, כיון שלדעת רבי מאיר חכמים סוברים שטומאת מגע וטומאת אהל נחשבים כשם טומאה אחד, כיון שאף גדרה של טומאת אהל הוא כאילו כל האהל מלא טומאה, וכשנכנס לשם האדם הרי הוא כנוגע בטומאה, ומצטרפים שתי טומאות אלו. ומסיים רבי מאיר ואומר, הַכֹּל טָמֵא – כל הטומאות מצטרפות זו עם זו, להשלים לכזית, ואפילו טומאת מגע וטומאת אהל מצטרפות יחד, חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא, וְהַמַּשָּׂא עִם הָאֹהֶל. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד, כגון משא ומשא, מגע ומגע, אהל ואהל [ולרבי מאיר אף מגע ואהל], אף שהטומאה מחולקת לשני חלקים, טָמֵא. ואם שני חצאי הזית הם מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, טָהוֹר.