כב ה֛וּא גָּלֵ֥א עַמִּֽיקָתָ֖א וּמְסַתְּרָתָ֑א יָדַע֙ מָ֣ה בַֽחֲשׁוֹכָ֔א וּנְהוֹרָ֖א עִמֵּ֥הּ שְׁרֵֽא׃ כג לָ֣ךְ ׀ אֱלָ֣הּ אֲבָֽהָתִ֗י מְהוֹדֵ֤א וּמְשַׁבַּח֙ אֲנָ֔ה דִּ֧י חָכְמְתָ֛א וּגְבֽוּרְתָ֖א יְהַ֣בְתְּ לִ֑י וּכְעַ֤ן הֽוֹדַעְתַּ֨נִי֙ דִּֽי־בְעֵ֣ינָא מִנָּ֔ךְ דִּֽי־מִלַּ֥ת מַלְכָּ֖א הֽוֹדַעְתֶּֽנָא׃
֍ ֍ ֍
(כב) הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא – ה' הוא המגלה דברים עמוקים ונסתרים, שאין לשכל האדם דרך להשיגם, יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא – יודע את הדברים שעדיין שרויים ב'חושך', כלומר, העתידים לבוא ועדיין אינם במציאות כלל, וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא – וה'אור' שוכן עמו, כלומר, ידיעת האדם היא על ידי שחושיו משיגים דברים חיצוניים לו, וכמו חוש הראייה שיודע את הנעשה סביבו על ידי אור השמש, ולכן אין בכוח האדם לדעת את הדברים הנמצאים בחושך, או העתידים לבוא. ואילו ידיעת ה' היא מחמת שהוא משיג את עצם הדברים במהותם, וכיון ש'אור' ידיעתו שוכן עמו תמיד, יודע הוא גם את הנעשה בחושך, ואת העתיד לבוא.
(כג) אחרי שהודה דניאל על חכמת ה' הכללית וידיעתו והשגתו בכל הדברים ההווים והעתידים להיות, הודה לו בפרטות על חסדו עמו עתה, והקדים ואמר, לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה – לך, אלוקי אבותי, מודה ומשבח אני, דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא יְהַבְתְּ לִי – שנתת לי חכמה וגבורה בזכות אבותי, שהם מלכי בית דוד, וּכְעַן הוֹדַעְתַּנִי דִּי בְעֵינָא מִנָּךְ – וכעת הודעת לי את מה שביקשנו ממך, דִּי מִלַּת מַלְכָּא הוֹדַעְתֶּנָא – שתודיע לנו את דבר המלך [ואמר כן בלשון רבים כיון שבבקשה השתתפו גם חנניה מישאל ועזריה, אך לגבי הידיעה אמר לשון יחיד, כיון שידיעה זו באה רק לדניאל, מחמת זכות אבותיו].
