מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 34

משנה

כפי שהתבאר במשנה לעיל יכול הבעל לבטל את הגט ששלח לאשתו, כל זמן שלא הגיע הגט ליד האשה. בָּרִאשׁוֹנָה, הָיוּ עוֹשִׂין בֵּית דִּין בְּמָקוֹם אַחֵר, שלא במקום השליח או האשה, וְהיה הבעל מְבַטְּלוֹ לגט בפניהם, הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹשִׂין כֵּן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, שהרי כשמבטל הבעל את הגט במקום אחר אין השליח יודע שהגט בטל, ונותנו לאשה, וכיון שהיא חושבת שחלו גירושיה תינשא לאחר באיסור.

גמרא

שנינו במשנה, 'בראשונה היו עושין בית דין במקום אחר, ומבטלו'. הגמרא מבררת עתה כמה דיינים היו באותו בית דין [ונפקא מינה גם לאחר שתיקן רבן גמליאל שלא יעשו כן, כיון שבדיעבד מועיל ביטולו בפני בית דין], אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, בִּפְנֵי כַּמָּה דיינים מְבַטְּלוֹ הבעל לגט, כאשר הביטול הוא שלא בפני השליח או האשה, רַב נַחְמָן אָמַר, בִּפְנֵי שְׁנַיִם. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר, בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, כיון ש'בֵּית דִּין' קָתָּנֵי במשנה, וסתם בית דין הוא של שלשה דיינים. וְרַב נַחְמָן אָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם, כיון שלְבֵי תְּרֵי נַמִּי בֵּית דִּין קָרֵי לֵיהּ – גם שני דיינים מכונים בית דין, ואף שלכתחילה יש צורך בשלשה, מכל מקום מעיקר הדין גם שנים נחשבים בית דין. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב נַחְמָן, דְּקָאֵי רַבִּי יוֹחָנָן כְּוָותֵיהּ – כיון שרבי יוחנן סובר כדבריו.

הגמרא מביאה ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בִּטְּלוֹ – אם עבר הבעל על תקנת רבן גמליאל, וביטל את הגט בפני בית דין, שלא בפני השליח או האשה, הרי הגט מְבֻטָּל, כיון שמעיקר הדין מועיל ביטול כזה, אלא שתיקן רבן גמליאל שלא יעשו כן, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ באופן זה, וְלֹא לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ – אין הבעל יכול להוסיף על התנאי הכתוב בגט, [שֶׁאִם כֵּן, שיכול הבעל לעבור ולבטל את הגט שלא בפני השליח או האשה, מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה – מה הועיל רבן גמליאל ובית דינו שתיקנו שלא יבטל הבעל את הגט באופן זה, אם כל אחד יכול לעבור על התקנה ויועילו מעשיו. ואף על פי שלפי האמת הגט מבוטל, ואם כן אין נתינתו מועילה לגרש, ביארה הגמרא שבאופן כזה יש כח ביד חכמים להפקיע את קידושיו של אותו אדם מעיקרם].

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אָמַר הבעל לַעֲשָׂרָה בני אדם 'כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי', ובאופן זה הדין הוא שדי בכך שאחד מהעשרה יכתוב את הגט, ושנים מתוכם יחתמו עליו, יָכוֹל הבעל לְבַטֵּל זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה, כלומר, יכול הוא לבטל חלק מאותם עשרה, שלא בפני השאר, דִּבְרֵי רַבִּי, כיון שהוא סובר שעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, ולכן אף שביטל חלק מהעשרה אין השאר מתבטלים, ואם אותם שלא ביטל יכתבו גט ויחתמו עליו, ויתנוהו לה, יחולו הגירושין, ואין כל חשש פסול. אמנם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה, כיון שהוא סובר שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ונמצא שכשביטל חלק מהעשרה, בטלו כולם, וכיון שאין השאר יודעים שביטלם, יש לחשוש שמא ילכו ויכתבו ויחתמו גט ויתנו לה, והיא תסבור שזהו גט כשר, ותלך ותנשא לאחר, והרי לפי האמת היא עדיין אשת איש, ונמצא שגם מקרה זה הוא בכלל תקנת רבן גמליאל של משנתנו, שתיקן שלא יבטל אדם את הגט אלא בפני השליח או האשה, ואף כאן לא יבטל את השליחות לכתיבת הגט אלא רק בפני כל אותם עשרה.

פוסקת הגמרא את ההלכה במחלוקות אלו: אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, הִלְכְתָא – ההלכה היא כְּרַבִּי בִּשְׁתֵּיהֶן – בשתי המחלוקות, במחלוקת הראשונה לגבי אופן שעבר האדם על תקנת רבן גמליאל וביטל את הגט בפני בית דין, שלא בפני השליח או האשה, חל ביטולו והגט פסול. וכן במחלוקת השניה, לגבי הממנה עשרה לכתוב גט לאשתו, שיכול הוא לבטל חלק מהעשרה שלא בפני השאר, ומועיל ביטולו.

תמהה הגמרא על דברי רב נחמן, וְלֵית לֵיהּ לִדְרַב נַחְמָן – וכי אין רב נחמן סובר את הכלל של 'מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה', שמחמתו אמר רבן שמעון בן גמליאל במחלוקת הראשונה שאם עבר האדם וביטלו אין ביטולו חל, וְהָא – והרי אָמַר רַב נַחְמָן בעצמו לגבי נידון אחר, יְתוֹמִים קטנים שֶׁבָּאוּ לַחֲלֹק בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶן, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶן [-לכל אחד מהם] אַפּוֹטְרוֹפּוּס,  וְאותם אפוטרופסים בוֹרְרִין לָהֶן [-לכל אחד מהיתומים] חֵלֶק יָפֶה, וְאִם הִגְדִּילוּ – ולאחר שגדלו היתומים הקטנים, אֵינָן יְכוֹלִין לִמְחוֹת ולבטל את החלוקה, דְּאִם כֵּן, שיוכלו לבטל, מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה, אם יכולים היתומים לבטל את מעשיהם, ואם כן מדוע כאן פסק רב נחמן כדעת רבי, ולא כדעת רבן שמעון בן גמליאל, האומר טעם זה של 'מה כח בית דין יפה'.

מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, בנידון של רב נחמן, מָמוֹנָא – מדובר בדיני ממונות, והפקר בית דין הפקר, ובכוחם לתקן שלא יוכלו היתומים לבטל את חלוקת האפוטרופסים שמינו להם בית דין, אבל הָכָא – כאן, בנידון של גט, אִיסּוּרָא – המדובר על דיני איסור, ואם הגט בטל, הרי היא אשת איש, ומשום חשש של 'מה כח בית דין יפה' לא הפקיעו חכמים את הקידושין.