מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 36

משנה

בָּרִאשׁוֹנָה, הָיָה קורה שהסופר מְשַׁנֶּה את שְׁמוֹ של הבעל וְאת שְׁמָהּ של האשה, או את שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ, וכגון שבארץ ישראל היו מכנים אותם בשמות מסוימים, ובחוץ לארץ בשמות אחרים, ואם היתה האשה נשארת בחוץ לארץ והבעל הולך לארץ ישראל, ושולח לה משם גט, הרי הוא כותב שם את השם שבו היא מכונה בארץ ישראל, והגירושין חלים בחוץ לארץ, במקום שאין מכנים אותה בשם זה, ולכן הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁיְּהֵא הסופר כּוֹתֵב בגט 'אִישׁ פְּלוֹנִי, וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ', וכן 'אִשָּׁה פְּלוֹנִית, וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ', והיינו שכותב את השם העיקרי, ומוסיף 'וכל שם שיש לו' או 'לה', מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, שעל ידי זה לא יוכל הבעל להוציא לעז על הגט ולטעון שלא נכתב הגט על ידו, או שלא נכתב לשם אשתו, כיון שכבר נכללו בכתיבת הגט גם השמות האחרים שלהם.

גמרא

שנינו במשנה, אָמַר רַב אַשִׁי, וְהוּא – האופן שבו יש צורך לכתוב בגט 'וכל שם שיש לו', או 'וכל שם שיש לה', דְּאִתְחַזַּק בִּתְרֵי שֵׁמוֹת – באופן שידוע לנו שיש לו שני שמות, שבאופן זה כותבים את השם העיקרי שרגילים בו, ומוסיפים וכותבים 'וכל שם שיש לו' או 'לה', אבל אם אין להם אלא שם אחד, כותבים רק את השם, ודי בכך.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה, הַהִיא דַּהֲווֹ קָארוּ לָהּ רוּבָּא מִרְיָם – מעשה באשה, שרוב האנשים היו קוראים לה 'מרים', וּפוּרְתָא – ומעט מהאנשים היו קוראים לה 'שָׂרָה', ובאה לפני בית דין להתגרש, אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – אמרו בני ישיבת נהרדעא, יש לכתוב בגט 'מִרְיָם, וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ', וְלֹא 'שָׂרָה, וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ', כיון שהשם העיקרי הוא מרים, ואם אין כותבים אותו בגט, הרי הוא פסול.

משנה

אגב תקנותיו של רבן גמליאל הזקן שנשנו במשניות הקודמות, מביאה משנתנו תקנה נוספת שתיקן: כל אדם הנושא אשה מתחייב לה דמי כתובה, והיינו שאם יגרשנה, או ימות, תגבה מנכסיו את הסכום הכתוב בכתובה. משנתנו דנה בגביית דמי הכתובה על ידי אלמנה, הנוטלת את הממון מיורשי בעלה: אֵין אַלְמָנָה נִפְרַעַת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, שנשבעת שלא קיבלה כלום בפרעון כתובתה, כדין כל אדם הבא לגבות חוב של האב מנכסי יורשיו הקטנים, שצריך הוא להשבע תחילה [כיון שאין היתומים בקיאים בנכסי אביהם, וחששו חכמים שמא באמת החוב פרוע, ויגבו מהם שלא כדין]. אמנם לאחר זמן חששו מחומרת העונש של שבועת שקר, ולכן נִמְנְעוּ בית דין מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ, ומחמת כן היתה מפסידה כתובתה, כיון שללא שבועה אינה יכולה לגבותה [ובגמרא יבואר מדוע דוקא לגבי שבועת אלמנה לגביית כתובתה חששו משום שבועת שקר], הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁתְּהֵא האלמנה נוֹדֶרֶת לַיְּתוֹמִים כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, וכגון שתידור שייאסרו עליה כל מיני המזונות שבעולם אם קיבלה חלק מכתובתה, וְגוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ, וכיון שחומרת נדרים פחותה מחומרת עונש שבועה, לא נמנעו מלהדירה בדרך זו.

הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, והגמרא תבאר מהו תיקון העולם שיש בכך.

הִתְקִין הִלֵּל פְּרוֹזְבּוּל, שכתיבתו על ידי המלוה מועילה שלא יישמטו חובותיו בשנה השביעית, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, ובגמרא יבואר מהו תיקון העולם שיש בכך.