מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 45

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדון הָאוֹמֵר, עָשִׂיתִי את פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין, וְהוּא – העבד, אוֹמֵר, לֹא עֲשָׂאַנִי – לא נתן לי האדון גט שחרור, ואיני עבד, כיון שיש כאן 'הודאת בעל דין' של האדון ששחררו, נגד 'הודאת בעל דין' של העבד, שלא השתחרר, חַיְישִׁינָן – אנו חוששים שֶׁמָּא זִכָּה לוֹ האדון גט שחרור עַל יְדֵי אַחֵר, שהרי היציאה לחירות היא 'זכות' עבור העבד, וכיון שכך אין האדון צריך לתת את גט השחרור דוקא ליד העבד עצמו, אלא יכול ליתנו ליד אדם אחר ולומר לו שיזכה בו עבור העבד, ונמצא שיצא לחירות אף על פי שלא קיבל בעצמו את גט השחרור, ואין סתירה בין הדברים, מאחר ואין העבד יכול לדעת דבר זה. אבל אם אמר האדון כָּתַבְתִּי וְחָתַמְתִּי [-החתמתי עליו עדים] וְנָתַתִּי לוֹ, באופן שלדברי האדון ודאי יודע העבד שקיבל גט שחרור ויצא לחירות, וְהוּא, העבד, אוֹמֵר, לֹא כָּתַב האדון גט שחרור, וְלֹא חָתַם, וְלֹא נָתַן לִי, נמצא שדבריהם מכחישים זה את זה, ובודאי רק אחד מהם אומר אמת, באופן זה אנו אומרים שהוֹדָאַת בַּעַל דִּין נאמנת אצלינו כְּמֵאָה עֵדִים, וכיון שהעבד מודה שלא קיבל גט שחרור, הרי הוא נאמן, ומוחזק כעבד [ואף על פי שגם לגבי האדון ניתן להחשיב את דבריו כ'הודאת בעל דין', מכל מקום מסתבר יותר לומר שהאדון טועה בדבריו, ולא העבד. והטעם לכך, כיון שאצל האדון יתכן שמחמת שקדמה מחשבתו למעשיו, והיה בדעתו לכתוב גט שחרור ולתת לו, הרי הוא טועה וחושב שכבר עשה כן בפועל. אבל לגבי העבד לא שייך לומר כן, והודאתו שלא קיבל כל גט שחרור, נאמנת יותר (ר"ן)].

דין נוסף, בעל שדה הָאוֹמֵר, נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, וְהוּא – המקבל, אוֹמֵר, לֹא נָתַן לִי אותו אדם שדה זו, חַיְישִׁינָן – אנו חוששים שֶׁמָּא זִכָּה לוֹ בעל השדה את השדה עַל יְדֵי אדם אַחֵר, וכיון שזכות היא לו יכול לעשות כן אף ללא ידיעתו, ונמצא שאין הכחשה מוכרחת ביניהם, ומסתבר שדברי הנותן נכונים. אבל אם אמר הנותן, כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ שטר מתנה על שדה זו, וְהוּא אוֹמֵר, לֹא כָּתַב וְלֹא נָתַן לִי, הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים.

מבררת הגמרא, וּבאופן זה, שיש הכחשה ברורה ביניהם, מִי אוֹכֵל את הפֵּירוֹת, כלומר, כיון שיש כאן שתי הודאות סותרות, וכל אחד מודה שאין הקרקע שלו אלא של חבירו, מי הוא שנאמן יותר, ומחמת כן פירות הקרקע ניתנים לחבירו. רַב חִסְדָּא אָמַר, הנוֹתֵן אוֹכֵל פֵּירוֹת, כיון שנאמנותו של המקבל גדולה יותר, לומר שלא קיבל [וכפי שהתבאר לעיל, שלגבי הנותן יתכן שמתוך מחשבתו לתת את השדה, סבור הוא שאף עשה כן בפועל, ואילו אצל המקבל לא שייך חשש זה]. ורַבָּה אָמַר, מְשַׁלְּשִׁין אֶת הַפֵּרוֹת – נותנים את הפירות בינתיים ליד אדם שלישי, שישמור עליהם, עד שיתברר הדבר. ומבארת הגמרא, וְלָא פְּלִיגֵי – אין כאן מחלוקת בין רב חסדא לרבה, אלא הָא – דברי רב חסדא נאמרו בְּאַבָּא – באופן שהאב, שהוא מקבל המתנה, עדיין חי. הָא – ואילו דברי רבה, שמשלשים את הפירות, נאמרו בִּבְרָא – בבן, כלומר, באופן שהמקבל עצמו מת, והנידון הוא לגבי בנו. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, מַאן דְּאָמַר – רב חסדא, שאמר שהנוֹתֵן אוֹכֵל את הפֵּירוֹת, היינו כְּשֶׁמְּקַבֵּל מַתָּנָה עצמו חי, ואָמַר, לֹא כָּתַב וְלֹא נָתַן לִי, וכיון שהוא עצמו מכחיש את הדבר, הרי זו הודאת בעל דין המועילה. וּמַאן דְּאָמַר – ואילו רבה, האומר שמְשַׁלְּשִׁין – נותנים את הפירות ביד אדם שלישי, לשמור אותם לבעליהם, היינו כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיָה הַמְּקַבֵּל מָצוּי לפנינו, וְאָמַר בְּנוֹ, לֹא הִקְנָה הלה לְאַבָּא כְּלוּם, ובאופן זה מְשַׁלְּשִׁין אֶת הַפֵּרוֹת, עַד שֶׁמִּתְבָּרֵר הַדָּבָר, כיון שיתכן שאין הבן בקי כל כך בעניני אביו, ובאמת קיבל אביו את הקרקע במתנה.