מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 51

שנינו במשנה, 'אֵין לוֹקְחִין סְפָרִים וְכוּ' ומזוזות מן העובדי כוכבים יתר על דמיהן מפני תיקון העולם'. אָמַר רַב נַחְמָן, נַקְטִינָן – כך פוסקים אנו להלכה, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ מִין – כומר, האדוק בעבודה זרה, יִשָּׂרֵף, כיון שבודאי כתבו לשם עבודה זרה, ואף שמות הקודש שבו לא נכתבו לשם ה', אלא לשם עבודה זרה, ואין בהם קדושה כלל. כְּתָבוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, יִגָּנֵז, כיון שעובד כוכבים פסול לכתוב ספר תורה, ואין לספר שכתב קדושת ספר תורה. נִמְצָא ספר תורה בְּיַד מִין, ואין ידוע אם כתבו בעצמו או שאחר כתבו, יִגָּנֵז, כיון שיתכן שנכתב בכשרות. נמצא ספר תורה בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אָמְרֵי לָהּ – יש אומרים שקוֹרִין בּוֹ – קוראים בו בציבור, כיון שבאופן זה מחזיקים אותו בכשרות, מאחר ואין דרך עובדי כוכבים לכתוב ספר תורה, ומסתבר יותר שישראל כתבו, והגיע לאחר זמן ליד עובד כוכבים, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים, שיִגָּנֵז, דְּחַיְישִׁינָן – כיון שאנו חוששים, שֶׁמָּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּתָבוֹ, והרי הוא פסול.

משנה

הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בגט מִשּׁוּם שֵׁם רַע של זנות שיצא עליה, לֹא יַחֲזִיר – אסור לו לחזור ולישא אותה לעולם. המוציא את אשתו מִשּׁוּם נֶדֶר – שהיתה רגילה לידור נדרים, ואמר 'אי אפשי באשה נדרנית', הרי זה לֹא יַחֲזִיר אותה לעולם, ואפילו אם התיר חכם את נדריה. והטעם בזה, כיון שחששו חכמים שלאחר הגירושין תינשא לאחר, ואחר זמן יתברר שהלעז היה בשקר או שיתיר חכם את הנדר, ויערער הבעל הראשון על כשרות הגט ויאמר שאילו היה יודע שאין הלעז נכון או שהנדר יוּתַּר, לא היה מגרשה, ולפי דבריו נמצא שאינה מגורשת ונישאת באיסור לשני, ויצא לעז על בניה מהשני שהם ממזרים, ולכן אומרים לו מתחילה שיידע שהמגרש את אשתו משום שם רע או משום נדר אינו יכול להחזירה לעולם, ומתוך כך גומר בדעתו לגרשה לגמרי.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, טעם דין זה אינו מחשש לעז, אלא שלא רצו חכמים שיהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים, וכשיודעת האשה שאם יגרשנה הבעל משום שם רע ומשום נדר לא יוכל להחזירה, תהא זהירה ביותר בדברים אלו, ולכן לגבי נדרים יש חילוק, נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בוֹ רַבִּים – עשרה בני אדם או יותר, יש בכך פרסום, ולכן לֹא יַחֲזִיר – אסור לו להחזירה, וְאילו נדר שֶׁלֹּא יָדְעוּ בוֹ רַבִּים, ואינו מפורסם, יַחֲזִיר – רשאי להחזיר.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אמנם הטעם הוא כדעת תנא קמא, שמא יוציא הבעל לעז על הגט לאחר זמן, אך עדיין יש חילוק בנדרים, כָּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם כדי להתירו, לֹא יַחֲזִיר, שאם לא כן יוכל הבעל להוציא לעז ולומר שלא ידע שניתן להתירו, ואילו היה יודע שניתן להתירו לא היה מגרשה, וְאילו נדר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, אלא הבעל עצמו יכול להפירו, ולא הפירו, אינו יכול להוציא לעז לאחר זמן, שהרי בידו היה להפר את הנדר, ולכן אם ירצה, יַחֲזִיר.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, באמת הסברא היא בהיפך מסברת רבי מאיר, ובנדר הצריך חקירת חכם פחות מסתבר לתקן שלא יחזיר, כיון שלא יוכל הבעל להוציא לעז ולומר שאילו היה יודע שחכם יכול להתיר את הנדר לא היה מגרשה, לפי שחזקה היא שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין להתיר את נדריה, ובודאי היה מגרשה בכל מקרה, ומכל מקום הדין הוא כדברי תנא קמא, שבכל מקרה אינו רשאי להחזירה, ולֹא אָסְרוּ זֶה – נדר הצריך חקירת חכם, אֶלָּא מִפְּנֵי זֶה – מפני נדר שאין צריך חקירת חכם, שבו יכול הבעל להוציא לעז ולומר שלא ידע שהוא יכול להפר את נדרה, ולכן תקנו שאינו יכול להחזירה כלל, בשום אופן שגירשה משום נדר.

מביאה המשנה מעשה [ובגמרא יבואר מהו הדין שעליו הובא מעשה זה], אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְמקום ששמו צַיְדָּן, בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם – ייאסרו עלי כל הפירות בנדר אִם אֵינִי מְגָרְשִׁיךְ, וְגֵרְשָׁהּ, וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם.