שיעור 19, ספר עזרא, פרק ה, ו-י
ו פַּרְשֶׁ֣גֶן אִ֠גַּרְתָּא דִּֽי־שְׁלַ֞ח תַּתְּנַ֣י ׀ פַּחַ֣ת עֲבַֽר־נַהֲרָ֗ה וּשְׁתַ֤ר בּֽוֹזְנַי֙ וּכְנָ֣וָתֵ֔הּ אֲפַ֨רְסְכָיֵ֔א דִּ֖י בַּֽעֲבַ֣ר נַֽהֲרָ֑ה עַל־דָּֽרְיָ֖וֶשׁ מַלְכָּֽא׃ ז פִּתְגָמָ֖א שְׁלַ֣חוּ עֲל֑וֹהִי וְכִדְנָה֙ כְּתִ֣יב בְּגַוֵּ֔הּ לְדָֽרְיָ֥וֶשׁ מַלְכָּ֖א שְׁלָמָ֥א כֹֽלָּא׃ ח יְדִ֣יעַ ׀ לֶֽהֱוֵ֣א לְמַלְכָּ֗א דִּֽי־אֲזַ֜לְנָא לִיה֤וּד מְדִֽינְתָּא֙ לְבֵית֙ אֱלָהָ֣א רַבָּ֔א וְה֤וּא מִתְבְּנֵא֙ אֶ֣בֶן גְּלָ֔ל וְאָ֖ע מִתְּשָׂ֣ם בְּכֻתְלַיָּ֑א וַֽעֲבִ֥ידְתָּא דָ֛ךְ אָסְפַּ֥רְנָא מִתְעַבְדָ֖א וּמַצְלַ֥ח בְּיֶדְהֹֽם׃ ט אֱדַ֗יִן שְׁאֵ֨לְנָא֙ לְשָֽׂבַיָּ֣א אִלֵּ֔ךְ כְּנֵ֖מָא אֲמַ֣רְנָא לְּהֹ֑ם מַן־שָׂ֨ם לְכֹ֜ם טְעֵ֗ם בַּיְתָ֤א דְנָה֙ לְמִבְנְיָ֔ה וְאֻשַּׁרְנָ֥א דְנָ֖ה לְשַׁכְלָלָֽה׃ י וְאַ֧ף שְׁמָהָֽתְהֹ֛ם שְׁאֵ֥לְנָא לְהֹ֖ם לְהוֹדָֽעוּתָ֑ךְ דִּ֛י נִכְתֻּ֥ב שֻׁם־גֻּבְרַיָּ֖א דִּ֥י בְרָֽאשֵׁיהֹֽם׃
֍ ֍ ֍
(ו) וכך היה כתוב מבחוץ, על גבי המכתב ששלחו לדריוש, פַּרְשֶׁגֶן אִגַּרְתָּא – זהו העתק האיגרת, דִּי שְׁלַח תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה – ששלח תתני השולט על עבר הנהר, וּשְׁתַר בּוֹזְנַי, וּכְנָוָתֵהּ -וחבריו, אומה ששמה אֲפַרְסְכָיֵא, דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה – הנמצאת בעבר הנהר, עַל דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא – אל המלך דריוש.
(ז) והוסיפו לכתוב מבחוץ שאין באגרת זו איזו בקשה או תלונה, אלא פִּתְגָמָא שְׁלַחוּ עֲלוֹהִי – שלחו אליו שאלה, ורצונם שהמלך ישיב להם על כך. וְכִדְנָה כְּתִיב בְּגַוֵּהּ – וכך היה כתוב בתוך המכתב עצמו, לְדָרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שְׁלָמָא כֹלָּא – למלך דריוש, הכל שלום, כלומר, אין באגרת זו איזה דבר שטנה או דבר רע.
(ח) יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא – ידוע יהיה למלך, דִּי אֲזַלְנָא לִיהוּד מְדִינְתָּא – שהלכנו למדינת יהודה, לְבֵית אֱלָהָא רַבָּא – לבית האלוה הגדול, וְהוּא מִתְבְּנֵא אֶבֶן גְּלָל – והוא נבנה מאבני שיש, וְאָע מִתְּשָׂם בְּכֻתְלַיָּא – ועץ מושם בכתלים [ובכך רצו להמליץ טוב בעד היהודים, שאינם בונים מבצר חזק המתאים למלחמה, אלא מניחים הם עץ בכתלים, ובנין כזה ניתן לשרוף באש בקלות], וַעֲבִידְתָּא דָךְ אָסְפַּרְנָא מִתְעַבְדָא – ומלאכה זו נעשית על ידם במהרה, וּמַצְלַח בְּיֶדְהֹם – ומצליחה בידם, וגם בכך התכוונו להמליץ טוב על היהודים, לומר שאין העמים שסביבם מפריעים להם ממלאכתם, כי אין בכך כל חשש למרד או דבר רע לעמים שבארצות הללו.
(ט) אֱדַיִן שְׁאֵלְנָא לְשָׂבַיָּא אִלֵּךְ – אז שאלנו את השבויים הללו, כְּנֵמָא אֲמַרְנָא לְּהֹם – וכך אמרנו להם, מַן שָׂם לְכֹם טְעֵם – מי נתן לכם רשות, בַּיְתָא דְנָה לְמִבְנְיָה – לבות את הבית הזה, וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה לְשַׁכְלָלָה – ולסיים את בניית חומותיו.
(י) וְאַף שְׁמָהָתְהֹם שְׁאֵלְנָא לְהֹם – ושאלנו אותם אף מה שמותיהם, לְהוֹדָעוּתָךְ – כדי להודיעך, דִּי נִכְתֻּב שֻׁם גֻּבְרַיָּא דִּי בְרָאשֵׁיהֹם – שנכתוב לך את שמות האנשים העומדים בראשם, שהם הממונים על הבניה.
