שיעור 42, ספר עזרא, פרק י, י-טו

י וַיָּ֨קָם עֶזְרָ֤א הַכֹּהֵן֙ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַתֶּ֣ם מְעַלְתֶּ֔ם וַתֹּשִׁ֖יבוּ נָשִׁ֣ים נָכְרִיּ֑וֹת לְהוֹסִ֖יף עַל־אַשְׁמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃ יא וְעַתָּ֗ה תְּנ֥וּ תוֹדָ֛ה לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־אֲבֹתֵיכֶ֖ם וַֽעֲשׂ֣וּ רְצוֹנ֑וֹ וְהִבָּֽדְלוּ֙ מֵֽעַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ וּמִן־הַנָּשִׁ֖ים הַנָּכְרִיּֽוֹת׃ יב וַיַּֽעֲנ֧וּ כָֽל־הַקָּהָ֛ל וַיֹּֽאמְר֖וּ ק֣וֹל גָּד֑וֹל כֵּ֛ן כִּדְבָֽרְךָ֥ עָלֵ֖ינוּ לַֽעֲשֽׂוֹת׃ יג אֲבָ֞ל הָעָ֥ם רָב֙ וְהָעֵ֣ת גְּשָׁמִ֔ים וְאֵ֥ין כֹּ֖חַ לַֽעֲמ֣וֹד בַּח֑וּץ וְהַמְּלָאכָ֗ה לֹֽא־לְי֤וֹם אֶחָד֙ וְלֹ֣א לִשְׁנַ֔יִם כִּֽי־הִרְבִּ֥ינוּ לִפְשֹׁ֖עַ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ יד יַֽעַמְדוּ־נָ֣א שָׂ֠רֵינוּ לְֽכָל־הַקָּהָ֞ל וְכֹ֣ל ׀ אֲשֶׁ֣ר בֶּֽעָרֵ֗ינוּ הַֽהֹשִׁ֞יב נָשִׁ֤ים נָכְרִיּוֹת֙ יָבֹא֙ לְעִתִּ֣ים מְזֻמָּנִ֔ים וְעִמָּהֶ֛ם זִקְנֵי־עִ֥יר וָעִ֖יר וְשֹֽׁפְטֶ֑יהָ עַ֠ד לְהָשִׁ֞יב חֲר֤וֹן אַף־אֱלֹהֵ֨ינוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ עַ֖ד לַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ טו אַ֣ךְ יֽוֹנָתָ֧ן בֶּן־עֲשָׂהאֵ֛ל וְיַחְזְיָ֥ה בֶן־תִּקְוָ֖ה עָֽמְד֣וּ עַל־זֹ֑את וּמְשֻׁלָּ֛ם וְשַׁבְּתַ֥י הַלֵּוִ֖י עֲזָרֻֽם׃

֍           ֍            ֍

(י) וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת, ואף שהחוטאים היו מעטים, הרי כל ישראל ערבים זה לזה, ובזה גרמתם לְהוֹסִיף עַל אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל.

(יא) וְעַתָּה, תְּנוּ תוֹדָה – תודו על חטאתכם לַה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ, וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת, ורצונו היה שעל ידי שהכלל כולו יסכימו על כך, יהיו הממשיכים בחטא זה מופרדים מהכלל, ויהיה כח להענישם כראוי.

(יב) וַיַּעֲנוּ כָל הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קוֹל גָּדוֹל, כֵּן – אמת וישר הדבר, כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת.

(יג) אֲבָל הָעָם רָב, וְהָעֵת גְּשָׁמִים, וְאֵין כֹּחַ לעם כולו לַעֲמוֹד בַּחוּץ, וְהַמְּלָאכָה – מלאכת הפרדת העם מהנשים הנכריות לֹא לְיוֹם אֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם, כִּי הִרְבִּינוּ לִפְשֹׁעַ בַּדָּבָר הַזֶּה.

(יד) ולכן הציעו ואמרו, יַעַמְדוּ נָא שָׂרֵינוּ לְכָל [-עבור כל] הַקָּהָל, וְכֹל אֲשֶׁר בֶּעָרֵינוּ הַהֹשִׁיב [-אשר הושיב] נָשִׁים נָכְרִיּוֹת, יָבֹא לְעִתִּים מְזֻמָּנִים – בזמן שיקבעו לו השרים, וְעִמָּהֶם זִקְנֵי עִיר וָעִיר וְשֹׁפְטֶיהָ, עַד שיעלה בידם לְהָשִׁיב חֲרוֹן אַף אֱלֹהֵינוּ מִמֶּנּוּ, ויתקנו את כל פרצות הדור, עַד שיגיעו גם לַדָּבָר הַזֶּה, באופן שלא ישאר שום חטא שמחמתו יהיה חרון אף ה' על ישראל.

(טו) וכל העם הסכימו לדבר הזה, אַךְ יוֹנָתָן בֶּן עֲשָׂהאֵל, וְיַחְזְיָה בֶן תִּקְוָה, הם השנים אשר עָמְדוּ עַל זֹאת – התנגדו לדבר, וּמְשֻׁלָּם וְשַׁבְּתַי הַלֵּוִי עֲזָרֻם – עזרו לאותם שנים בהתנגדותם.