שיעור 3, ספר נחמיה, פרק ב, א-ג

א וַיְהִ֣י ׀ בְּחֹ֣דֶשׁ נִיסָ֗ן שְׁנַ֥ת עֶשְׂרִ֛ים לְאַרְתַּחְשַׁ֥סְתְּא הַמֶּ֖לֶךְ יַ֣יִן לְפָנָ֑יו וָֽאֶשָּׂ֤א אֶת־הַיַּ֨יִן֙ וָֽאֶתְּנָ֣ה לַמֶּ֔לֶךְ וְלֹֽא־הָיִ֥יתִי רַ֖ע לְפָנָֽיו׃ ב וַיֹּאמֶר֩ לִ֨י הַמֶּ֜לֶךְ מַדּ֣וּעַ ׀ פָּנֶ֣יךָ רָעִ֗ים וְאַתָּה֙ אֵֽינְךָ֣ חוֹלֶ֔ה אֵ֣ין זֶ֔ה כִּי־אִ֖ם רֹ֣עַֽ לֵ֑ב וָֽאִירָ֖א הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ ג וָֽאֹמַ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ הַמֶּ֖לֶךְ לְעוֹלָ֣ם יִֽחְיֶ֑ה מַדּ֜וּעַ לֹֽא־יֵרְע֣וּ פָנַ֗י אֲשֶׁ֨ר הָעִ֜יר בֵּית־קִבְר֤וֹת אֲבֹתַי֙ חֲרֵבָ֔ה וּשְׁעָרֶ֖יהָ אֻכְּל֥וּ בָאֵֽשׁ׃

֍           ֍            ֍

פרק ב (א) וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן, שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ, ואני הייתי משקה יַיִן לְפָנָיו, וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ, וְלֹא הָיִיתִי נראה במראה רַע לְפָנָיו, כי ידע שהמלך מקפיד מאד שלא ייראו משרתיו רעי פנים, כיון שאז חשד שליבם רע עליו ורצונם להרעילו, ולכן הגם שהיה נחמיה מתענה ומצטער באותם ימים על ירושלים ועם ישראל, מכל מקום הקפיד שלא ייראה הדבר על פניו.

(ב) אמנם אף על פי כן הרגיש המלך בדבר, כיון שניכרו על פניו אותות העינויים והצומות, וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ, מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה, אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב, שבכוונתך להזיק לי, וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד.

(ג) אמנם נחמיה לא הכחיש את עיקר הדבר בפני המלך, אלא הסביר לו את סיבתו, וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה, כי אין ליבי רע אליו כלל, אלא הטעם לכך הוא אחר, ומַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי, אֲשֶׁר הָעִיר שהיא בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ, ואמר לו כן כיון שאצל הפרסיים הקפידו מאד על קברי אבותיהם, והיו הם יקרים וקדושים בעיניהם.