שיעור 6, ספר נחמיה, פרק ב, טז-כ

טז וְהַסְּגָנִ֗ים לֹ֤א יָֽדְעוּ֙ אָ֣נָה הָלַ֔כְתִּי וּמָ֖ה אֲנִ֣י עֹשֶׂ֑ה וְלַיְּהוּדִ֨ים וְלַכֹּֽהֲנִ֜ים וְלַֽחֹרִ֣ים וְלַסְּגָנִ֗ים וּלְיֶ֨תֶר֙ עֹשֵׂ֣ה הַמְּלָאכָ֔ה עַד־כֵּ֖ן לֹ֥א הִגַּֽדְתִּי׃ יז וָֽאוֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֗ם אַתֶּ֤ם רֹאִים֙ הָֽרָעָה֙ אֲשֶׁ֣ר אֲנַ֣חְנוּ בָ֔הּ אֲשֶׁ֤ר יְרֽוּשָׁלִַ֨ם֙ חֲרֵבָ֔ה וּשְׁעָרֶ֖יהָ נִצְּת֣וּ בָאֵ֑שׁ לְכ֗וּ וְנִבְנֶה֙ אֶת־חוֹמַ֣ת יְרֽוּשָׁלִַ֔ם וְלֹֽא־נִהְיֶ֥ה ע֖וֹד חֶרְפָּֽה׃ יח וָֽאַגִּ֨יד לָהֶ֜ם אֶת־יַ֣ד אֱלֹהַ֗י אֲשֶׁר־הִיא֙ טוֹבָ֣ה עָלַ֔י וְאַף־דִּבְרֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־לִ֑י וַיֹּֽאמְרוּ֙ נָק֣וּם וּבָנִ֔ינוּ וַיְחַזְּק֥וּ יְדֵיהֶ֖ם לַטּוֹבָֽה׃ יט וַיִּשְׁמַע֩ סַנְבַלַּ֨ט הַחֹֽרֹנִ֜י וְטֹֽבִיָּ֣ה ׀ הָעֶ֣בֶד הָֽעַמּוֹנִ֗י וְגֶ֨שֶׁם֙ הָֽעַרְבִ֔י וַיַּלְעִ֣גוּ לָ֔נוּ וַיִּבְז֖וּ עָלֵ֑ינוּ וַיֹּֽאמְר֗וּ מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם עֹשִׂ֔ים הַעַ֥ל הַמֶּ֖לֶךְ אַתֶּ֥ם מֹֽרְדִֽים׃ כ וָֽאָשִׁ֨יב אוֹתָ֜ם דָּבָ֗ר וָֽאוֹמַ֤ר לָהֶם֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם ה֚וּא יַצְלִ֣יחַֽ לָ֔נוּ וַֽאֲנַ֥חְנוּ עֲבָדָ֖יו נָק֣וּם וּבָנִ֑ינוּ וְלָכֶ֗ם אֵֽין־חֵ֧לֶק וּצְדָקָ֛ה וְזִכָּר֖וֹן בִּירֽוּשָׁלִָֽם׃

֍           ֍            ֍

(טז) וְהַסְּגָנִים, שהרגישו שנחמיה אינו בביתו, לֹא יָדְעוּ אָנָה הָלַכְתִּי, וּמָה אֲנִי עֹשֶׂה, כיון שלא אמר להם עדיין כלל מה מטרת ביאתו לירושלים, וְלַיְּהוּדִים, וְלַכֹּהֲנִים, וְלַחֹרִים, וְלַסְּגָנִים, וּלְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה, עַד כֵּן [-עד עתה] לֹא הִגַּדְתִּי.

(יז) וָאוֹמַר אֲלֵהֶם כעת, לאחר שבדק את חומות ירושלים וידע מה ראוי לעשות, אַתֶּם רֹאִים את הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ, מפני צרי יהודה, והטעם לכך הוא אֲשֶׁר יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ, ואין לנו עיר בצורה להסתתר בה ולהלחם מתוכה, ולכן, לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם, וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה.

(יח) וָאַגִּיד לָהֶם אֶת יַד אֱלֹהַי, אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה עָלַי, שנתנני לחן ולחסד לפני המלך, וְאַף דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר אָמַר לִי שיש לי רשות לבנות את ירושלים וחומותיה, וַיֹּאמְרוּ, נָקוּם וּבָנִינוּ, וַיְחַזְּקוּ את יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה – לעשות את הטוב והראוי, לבנות את חומות ירושלים.

(יט) וַיִּשְׁמַע את הדבר סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי, וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי, וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי, וַיַּלְעִגוּ לָנוּ, וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ, וַיֹּאמְרוּ, מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים לבנות את חומות ירושלים, הַעַל הַמֶּלֶךְ אַתֶּם מֹרְדִים, כי כבר היתה פקודה מכורש שלא לבנות את חומות ירושלים, ובדתי פרס אין להשיב כתב שניתן מיד המלך.

(כ) וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר – השיב להם נחמיה תשובה על מה שטענו שהוא מורד במלך, אמר להם שבמכתב של כורש נכתב שלא יבנו את החומות עד אשר ינתן ציווי על כך מאת המלך, וכיון שעתה קיבל היתר מהמלך לבנות את החומות, אין בכך כל מרידה, וָאוֹמַר לָהֶם עוד, לנו יש חלק ונחלה בירושלים, שהיא עיר אבותינו, ואֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ, וישארו מעשינו ויתקיימו לזכרון ולצדקה, וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו ובונים לשם ה', נָקוּם וּבָנִינוּ את חומות העיר. וְלָכֶם, הגויים, אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם, כי אינכם עובדים את ה', ולכן גם לא יהיה לכם זכרון ממעשיכם, כי לא יצליח ה' את דרככם.