שיעור 55, ספר נחמיה, פרק יג, א-ט
א בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נִקְרָ֛א בְּסֵ֥פֶר מֹשֶׁ֖ה בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְנִמְצָא֙ כָּת֣וּב בּ֔וֹ אֲ֠שֶׁר לֹֽא־יָב֨וֹא עַמֹּנִ֧י וּמֽוֹאָבִ֛י בִּקְהַ֥ל הָֽאֱלֹהִ֖ים עַד־עוֹלָֽם׃ ב כִּ֣י לֹ֧א קִדְּמ֛וּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בַּלֶּ֣חֶם וּבַמָּ֑יִם וַיִּשְׂכֹּ֨ר עָלָ֤יו אֶת־בִּלְעָם֙ לְקַֽלְל֔וֹ וַיַּֽהֲפֹ֧ךְ אֱלֹהֵ֛ינוּ הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָֽה׃ ג וַיְהִ֖י כְּשָׁמְעָ֣ם אֶת־הַתּוֹרָ֑ה וַיַּבְדִּ֥ילוּ כָל־עֵ֖רֶב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ ד וְלִפְנֵ֣י מִזֶּ֔ה אֶלְיָשִׁיב֙ הַכֹּהֵ֔ן נָת֖וּן בְּלִשְׁכַּ֣ת בֵּית־אֱלֹהֵ֑ינוּ קָר֖וֹב לְטֽוֹבִיָּֽה׃ ה וַיַּ֨עַשׂ ל֜וֹ לִשְׁכָּ֣ה גְדוֹלָ֗ה וְשָׁ֣ם הָי֪וּ לְפָנִ֟ים נֹֽ֠תְנִים אֶת־הַמִּנְחָ֨ה הַלְּבוֹנָ֜ה וְהַכֵּלִ֗ים וּמַעְשַׂ֤ר הַדָּגָן֙ הַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר מִצְוַת֙ הַלְוִיִּ֔ם וְהַמְשֹֽׁרְרִ֖ים וְהַשּֽׁוֹעֲרִ֑ים וּתְרוּמַ֖ת הַכֹּֽהֲנִֽים׃ ו וּבְכָל־זֶ֕ה לֹ֥א הָיִ֖יתִי בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם כִּ֡י בִּשְׁנַת֩ שְׁלֹשִׁ֨ים וּשְׁתַּ֜יִם לְאַרְתַּחְשַׁ֤סְתְּא מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ בָּ֣אתִי אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וּלְקֵ֥ץ יָמִ֖ים נִשְׁאַ֥לְתִּי מִן־הַמֶּֽלֶךְ׃ ז וָֽאָב֖וֹא לִֽירוּשָׁלִָ֑ם וָֽאָבִ֣ינָה בָֽרָעָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֶלְיָשִׁיב֙ לְט֣וֹבִיָּ֔ה לַֽעֲשׂ֥וֹת לוֹ֙ נִשְׁכָּ֔ה בְּחַצְרֵ֖י בֵּ֥ית הָֽאֱלֹהִֽים׃ ח וַיֵּ֥רַֽע לִ֖י מְאֹ֑ד וָֽאַשְׁלִ֜יכָה אֶֽת־כָּל־כְּלֵ֧י בֵית־טֽוֹבִיָּ֛ה הַח֖וּץ מִן־הַלִּשְׁכָּֽה׃ ט וָאֹ֣מְרָ֔ה וַֽיְטַהֲר֖וּ הַלְּשָׁכ֑וֹת וָֽאָשִׁ֣יבָה שָּׁ֗ם כְּלֵי֙ בֵּ֣ית הָֽאֱלֹהִ֔ים אֶת־הַמִּנְחָ֖ה וְהַלְּבוֹנָֽה׃
֍ ֍ ֍
פרק יג (א) בַּיּוֹם הַהוּא [שבו אירע מה שיסופר להלן, שגירש נחמיה את טוביה מלשכתו], נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה – ספר דברים, בו הובאו דברי משה רבינו, בְּאָזְנֵי הָעָם, וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד עוֹלָם.
(ב) כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם, ואם אכן היו יראים מהם, ומחמת כן שכרו את בלעם לקללם, היה להם תחילה לקדמם בלחם ומים ולנסות לכרות עמהם ברית שלום, ומכך שלא עשו כן ניכר שלא פחדו מישראל באמת, ואף על פי כן ניסו להרע להם, וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ, ואף שקללתו לא הזיקה, היה זה בדרך נס, וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ את הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, ולולא זאת היתה קללתו חלה עליהם.
(ג) וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת הַתּוֹרָה, המצווה להרחיק את עמון ומואב מלהתחתן עם יהודים, וַיַּבְדִּילוּ כָל עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל – הבדילו מישראל את כל הגרים העמוניים והמואביים שהתערבו בהם.
(ד) וְלִפְנֵי מִזֶּה – לפני אותו יום שקראו בספר התורה על מצוות הרחקת עמון ומואב, אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן נָתוּן בְּלִשְׁכַּת בֵּית אֱלֹהֵינוּ קָרוֹב לְטוֹבִיָּה, כלומר, לשכתו של אלישיב היתה קרובה ללשכתו של טוביה בבית המקדש, אף שטוביה היה גר עמוני, הפסול לבוא בקהל.
(ה) וַיַּעַשׂ לוֹ לִשְׁכָּה גְדוֹלָה, וְשָׁם הָיוּ לְפָנִים [-קודם אותו זמן שבא נחמיה לירושלים] נֹתְנִים אֶת הַמִּנְחָה, הַלְּבוֹנָה, וְהַכֵּלִים, וּמַעְשַׂר הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, מִצְוַת הַלְוִיִּם – מה שאנו מצווים לתת ללויים, וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים, וּתְרוּמַת הַכֹּהֲנִים, ולאחר מכן הפסיקו לתת את התרומות והמעשרות, והיתה הלשכה ריקה, ונתן אלישיב הכהן לטוביה העמוני את הלשכה.
(ו) מוסיף נחמיה ואומר, וּבְכָל זֶה – כשאירעו הדברים הללו, לֹא הָיִיתִי בִּירוּשָׁלִָם, כִּי בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאתִי אֶל הַמֶּלֶךְ, כפי שהבטיח לו מתחילה שיעלה לירושלים לזמן קצוב כדי לחזק את חומותיה ויחזור אל מלך בבל, וּלְקֵץ יָמִים – כשהסתיימו הימים שהבטיח למלך בבל להיות אצלו, נִשְׁאַלְתִּי מִן הַמֶּלֶךְ – ביקשתי מהמלך רשות לחזור לירושלים.
(ז) וָאָבוֹא לִירוּשָׁלִָם, וָאָבִינָה בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְיָשִׁיב לְטוֹבִיָּה – בשביל טוביה, לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱלֹהִים, שזהו חילול הקודש.
(ח) וַיֵּרַע לִי מְאֹד, וָאַשְׁלִיכָה אֶת כָּל כְּלֵי בֵית טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן הַלִּשְׁכָּה, וכיון שטוביה היה מחותן עם השרים הגדולים והחשובים, והם התרעמו על מה שעשה לו נחמיה, קרא נחמיה בספר התורה את הפרשה הזו, להוכיח להם שטוביה פסול מלבוא בקהל ישראל.
(ט) וָאֹמְרָה – ציויתי על הדבר, וַיְטַהֲרוּ את הַלְּשָׁכוֹת, וָאָשִׁיבָה שָּׁם את כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים כפי שהיה בתחילה, אֶת הַמִּנְחָה וְהַלְּבוֹנָה.
