[תתרד] מסכת בבא מציעא, חזרה, פרק ח

פרק ח, משנה א: השואל מחבירו פרה, וקודם לכן או באותה שעה שאל את בעל הפרה או ששכרו, אינו חייב באחריותה. אך אם בשעת השאלה לא היה הבעלים מושאל או מושכר לו, אף אם לאחר מכן שאלו או שכרו, אינו נפטר.

משנה ב: אדם שנטל מחבירו שתי פרות, אחת שאולה ואחת שכורה, או שחלק מהזמן בשאלה וחלק ממנו בשכירות, ומתו שתיהן, והבעלים תובעו את דמי שתיהן, והמקבל מודה שהוא חייב על האחת, וטוען 'איני יודע' על השניה, חייב המקבל שבועה דאורייתא של מודה במקצת, וכיון שאינו יכול להשבע, שהרי אינו יודע, משלם. ואם השוכר טוען בוודאות שהוא פטור והמשכיר אומר איני יודע, השוכר פטור. אם שניהם טוענים טענות ודאי, נשבע השוכר על טענתו, ונפטר. ואם שניהם טוענים טענות שמא, דעת סומכוס שיחלקו [ולחכמים, המוציא מחבירו עליו הראיה].

משנה ג: חיוב האחריות של השואל מתחיל כאשר הגיע החפץ לידו ממש, ולא כשנשלח אליו על ידי המשאיל. אמנם אם אמר לו השואל שישלחנו ביד שליח, מיד כשהגיע החפץ ליד השליח, מתחייב השואל באחריות. וכשמחזיר השואל את החפץ אינו נפטר מאחריות עד שיגיע ליד המשאיל ממש, ואם אמר לו המשאיל שישלחנו ביד שליח, ושלחו, נפטר כשמסרו לשליח.

משנה ד: הקונה פרה בקנין חליפין או שפחה בקנין כסף, ואינם בפניו, ולאחר מכן ראו שבינתיים ילדה, המוכר טוען שילדה קודם הקנין והולד שלו, והקונה טוען שילדה לאחר הקנין והולד שלו, דעת סומכוס שיחלקו [ולדעת חכמים המוציא מחבירו עליו הראיה].

מי שיש לו שני עבדים או שתי שדות, ומכר לחבירו 'עבד' או 'שדה' סתם, וטוען הקונה שהתכוין ליקר שביניהם, והמוכר אומר איני יודע, מקבל את היקר. ואם המוכר אומר שהתכוין לזול, והקונה אינו יודע, מקבל את הזול. אם המוכר טוען שהתכוין לזול והקונה טוען שהתכוין ליקר, ישבע המוכר על טענתו, ונותן לו את הזול. ואם שניהם אינם יודעים, דעת סומכוס שיחלוקו [ולחכמים, המוציא מחבירו עליו הראיה].

משנה ה: המוכר לחבירו עצי זית ללא הקרקע, כדי שיקצצם הקונה וישתמש בעציהם, והשתהה הלוקח מלחותכם ובינתיים הצמיחו פירות, אם עשו פירות מועטים ורעים, ומתוך סאה פירות אין יוצאת אפילו רביעית שמן, שייכים הם לקונה. ואם כמות השמן מרובה יותר, יחלוקו.

אם שטף נהר את עציו עם גושי קרקע ונטעם בשדה חבירו, כיון שגושי הקרקע שבחצר הראשון גורמים לכך שאין צורך להמתין שלש שנות ערלה אלא הפירות מותרים מיד, יחלוקו. אבל לאחר שלש שנים, הכל שייך לבעל הקרקע החדשה, ומשלם לראשון את דמי עציו.

משנה ו: המשכיר לחבירו בית, אינו יכול להוציאו כל החורף, מסוכות ועד פסח, ובקיץ עליו להודיעו שלשים יום קודם לכן. ובעיירות גדולות, כל אחד מהם הרוצה לסיים את השכירות צריך להודיע לחבירו שנים עשר חודש קודם לכן. ובחנויות, בין בערים גדולות ובין בקטנות, צריך להודיע שנים עשר חודש קודם. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, בחנות של נחתומים וצבעים, צריך להודיע שלש שנים קודם.

משנה ז: המשכיר בית לחברו חייב בעשיית כל דבר שהוא מעשה אומן, כמו הדלת והמנעול, והשוכר עושה את הדברים שאינם מעשה אומן. הזבל שבחצר הבא מבהמות של אחרים שנכנסו לחצר, שייך לבעל הבית. הזבל הנעשה מהאפר היוצא מן התנור והכיריים, שייך לשוכר.

משנה ח: המשכיר בית לחברו וקובע לו מחיר ל'שנה', אם התעברה השנה אין השוכר צריך להוסיף לו כסף על חודש העיבור. ואם קבע לו מחיר ל'חודש', צריך להוסיף לו. אם אמר את שתי הלשונות, מחיר לחודש ומחיר לשנה, דעת רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי שחולקים מספק [וחכמים אומרים, המוציא מחבירו עליו הראיה, וצריך השוכר לשלם את דמי חודש העיבור].

משנה ט: המראה לחבירו בית ואמר לו שישכיר לו 'בית כזה', ונפל הבית לאחר תחילת השכירות, חייב להעמיד לו בית אחר, אך אינו יכול לשנות את מידת הבית ולא את מספר החלונות שבו, אלא אם כן גם השוכר מסכים לכך.