[תתרה] מסכת בבא מציעא, חזרה, פרק ט

פרק ט, משנה א: המקבל מחבירו שדה באריסות, ינהג בשדה כמנהג המדינה, כגון לקצור במגל, לעקור את התבואה או לחרוש אחרי הקצירה. וכשם שבעל הבית והאריס חולקים בתבואה ובפירות, כך חולקים בתבן, בקש ובזמורות. ושניהם נותנים את הקנים התומכים בענפים, ולכן שניהם חולקים בהם.

משנה ב: החוכר מחבירו שדה שיש בה מעלה מסוימת, כגון שיש בה מעיין להשקיה או שיש בה אילנות, שאין הטירחה בהם מרובה, ויבש המעיין או נקצץ האילן, אינו יכול להפחית את כמות התבואה שהתחייב לתת לבעל הבית. אבל אם אמר לו בפירוש שהוא חוכר את השדה הזו שיש בה מעיין או אילן, הרי גילה דעתו שעל דעת כן חכר ממנו, ולאחר שהתבטלה אותה מעלה רשאי להפחית מדמי החכירה.

משנה ג: המקבל שדה באריסות ולא עבד בה כראוי, חייב לשלם לבעל השדה את חלקו הראוי לו אם היה עובד בה כראוי, כיון שכך הדרך לכתוב בשטר, ואף אם לא כתב כן בפירוש, זו היתה כוונתם.

משנה ד: חייב האריס לנכש את העשבים הרעים, ואינו יכול להמנע מכך אף אם נותן לבעל השדה כפי החלק הראוי לו אילו היה מנכש, כיון שבעל הקרקע חושש שלאחר שיצא האריס עדיין יתרבו העשבים השוטים, ויפסיד.

משנה ה: המקבל שדה באריסות, ולא צמחה התבואה כראוי, לדעת תנא קמא חייב האריס לטפל בה כל זמן שיש בה תבואה בשיעור של העמדת כרי. ולרבי יהודה חייב לטפל בה אם יש בה תבואה כשיעור התבואה שנזרעה בה.

משנה ו: החוכר שדה מחבירו, וניזוקה בידי שמים, אם אירע כן לכל שדות העיר, הרי הוא מפחית מדמי החכירה שהתחייב לבעל הבית. ואם רק שדהו לקתה, אינו מפחית, כיון שמזלו גרם לכך. ולדעת רבי יהודה אם החכירה היתה בתשלום מעות ולא בנתינת תבואה, אינו מפחית לו מדמי הח1כירה.

משנה ז: החוכר שדה מחבירו תמורת כמות תבואה מסויימת, וצמחה תבואה גרועה, נותן לו ממנה. ואם היתה התבואה יפה, אינו יכול לקנות תבואה רגילה מהשוק ולתת לו, אלא נותן לו מאותה התבואה היפה שצמחה בשדותיו.

משנה ח: החוכר שדה מחבירו על דעת לזורעה מין מסוים, אסור לו לזרוע בה מין אחר שמחליש יותר את הקרקע, כגון אם קיבלה לזרוע שעורים לא יזרענה חיטים, ואם קיבלה לזרוע תבועה לא יזרענה קטנית. ובאופן הפוך, שזורע בה מין שמחליש את הקרקע פחות מהמין האחר, לדעת תנא קמא מותר, ולרבן שמעון בן גמליאל אסור.

משנה ט: החוכר מחבירו קרקע לפחות משבע שנים, לא יזרענה פשתן, כיון שהוא מחליש את הקרקע ושורשיו נשארים עד שבע שנים, וכן אינו נוטל ענפים מעץ השקמה, שאינם חוזרים לגידולם הראשון עד שבע שנים. ואם קיבל לשבע שנים, רשאי לזרוע פשתן וליטול את ענפי השקמה בשנה הראשונה בלבד, כדי שכאשר יחזיר את הקרקע, כבר יכלו שורשי הפשתן, ויחזרו ענפי השקמה.

משנה י: החוכר מחבירו שדה ל'שבוע', והיינו לשבע שנות שמיטה, בשבע מאות  זוז, הרי בכלל זה גם תשלום על שנת השמיטה, אף שפירותיה מועטים. אך אם פירט לו שנותן לו לשבע שנים בשבע מאות זוז, אין שנת השמיטה בכלל, ויש לו שבע שנים מלבדה.

משנה יא: שכיר העובד במשך כל היום, גובה את שכרו במשך כל הלילה, ואם לא שילם לו בעל הבית עד סוף הלילה, עובר באיסור הלנת שכר. ושכיר העובד כל הלילה, זמן פרעון שכרו הוא כל היום שאחריו. שכיר העובד כמה שעות בלבד, אם הסתיימה מלאכתו באמצע היום, זמן פרעון שכרו הוא עד סוף היום. ואם הסתיימה מלאכתו באמצע הלילה, זמן פרעונו הוא עד סוף הלילה. ושכיר שבוע, חודש, שנה או שבע שנים, אם הסתיימה מלאכתו באמצע היום, זמן פרעונו כל היום. ואם הסתיימה באמצע הלילה, זמן פרעון שכרו כל הלילה.

משנה יב: איסור הלנת שכר הוא בין באדם הנשכר כפועל, ובין בהשכרת בהמה או כלים. ואין בעל הבית עובר באיסור זה אלא אם כן תבעו הפועל שישלם לו. אם אמר בעל הבית לחנוני או לשולחני שישלם לפועל והוא ישלם לו, והפועל הסכים לכך, שוב אין בעל הבית עובר בבל תלין גם אם החנוני לא שילם לפועל בזמן. אם עדיין לא עבר הזמן, ובעל הבית טוען ששילם לפועל והפועל מכחישו, נשבע השכיר שלא קיבל ובעל הבית צריך לשלם לו. ואם עבר זמן הפרעון, אינו נשבע ונוטל, כיון שבודאי לא עבר בעל הבית על איסור בל תלין ושילם את שכרו. אך אם יש עדים שתבעו בתוך הזמן ושלא פרעו עד סוף הזמן, נשבע השכיר ונוטל. גר תושב, שקיבל על עצמו רק שלא לעבוד עבודה זרה, נאמרה בו מצוות ביומו  תתן שכרו, אך לא נאמר בו איסור 'לא תלין'.

משנה יג: אסור למלוה ליטול משכון מהלוה בעל כרחו, אלא על ידי תביעה בבית דין. וגם שליח בית דין אינו רשאי להכנס לבית הלוה, אלא עומד בחוץ והלוה מוציא לו משכון.

צריך המלוה להחזיר ללוה את המשכון לשימושו בשעה שהוא זקוק לו, כגון מחרישה ביום וכר בלילה, אבל אם מת הלוה אין המלוה צריך להחזיר את המשכון ליורשיו כדי שישתמשו בו. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל לאחר שלשים יום מקבלת המשכון רשאי המלוה למוכרו ולגבות בכך את חובו. אין ממשכנים אלמנה כלל, ואפילו היא עשירה. אין נוטלים כמשכון ריחיים או כל כלי אחר שעושים בו אוכל נפש.