משנה ג: עוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמִיעַ קְלַף כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִלִּין שֶׁהִיא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּיוֹ כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת כְּחוֹל כְּדֵי לִכְחֹל עַיִן אֶחָת:
משנה ג: אף במשנה זו נמנים שיעורי ההוצאה בדברים שונים: המוציא עוֹר, שאינו מעובד לכתיבה, שיעור חיובו הוא אם יש בו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמִיעַ – כיסוי לקמיע. קְלַף, שמעובד לכתיבה, שיעורו הוא כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִלִּין, שֶׁהִיא 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' עד 'ובשעריך' [כיון שדמי הקלף יקרים, ואין דרך להשתמש בו לכתיבה מועטה, כמו 'קשר מוכסין' שהתבאר במשנה הקודמת לגבי הוצאת נייר, והכתיבה המועטה ביותר שבקלף היא פרשת שמע ישראל]. המוציא דְּיוֹ, שיעורו הוא כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. המוציא כְּחוֹל, שיעורו הוא כְּדֵי לִכְחֹל עַיִן אֶחָת, כיון שיש נשים צנועות ההולכות מעוטפות ואינן מגלות אלא עין אחת, וכוחלות אותה בלבד.
