שיעור 57, ספר יהושע, פרק כד, א-י

א וַיֶּֽאֱסֹ֧ף יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־כָּל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁכֶ֑מָה וַיִּקְרָא֩ לְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּלְרָאשָׁ֗יו וּלְשֹֽׁפְטָיו֙ וּלְשֹׁ֣טְרָ֔יו וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ לִפְנֵ֥י הָֽאֱלֹהִֽים׃ ב וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־כָּל־הָעָ֗ם כֹּֽה־אָמַ֣ר ה֮' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ בְּעֵ֣בֶר הַנָּהָ֗ר יָֽשְׁב֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵֽעוֹלָ֔ם תֶּ֛רַח אֲבִ֥י אַבְרָהָ֖ם וַֽאֲבִ֣י נָח֑וֹר וַיַּֽעַבְד֖וּ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ ג וָֽ֠אֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶ֤ם אֶת־אַבְרָהָם֙ מֵעֵ֣בֶר הַנָּהָ֔ר וָֽאוֹלֵ֥ךְ אֹת֖וֹ בְּכָל־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וָֽאַרְבֶּה֙ אֶת־זַרְע֔וֹ וָֽאֶתֶּן־ל֖וֹ אֶת־יִצְחָֽק׃ ד וָֽאֶתֵּ֣ן לְיִצְחָ֔ק אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב וְאֶת־עֵשָׂ֑ו וָֽאֶתֵּ֨ן לְעֵשָׂ֜ו אֶת־הַ֤ר שֵׂעִיר֙ לָרֶ֣שֶׁת אוֹת֔וֹ וְיַֽעֲקֹ֥ב וּבָנָ֖יו יָֽרְד֥וּ מִצְרָֽיִם׃ ה וָֽאֶשְׁלַ֞ח אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙ וָֽאֶגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַ֔יִם כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחַ֖ר הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶֽם׃ ו וָֽאוֹצִ֤יא אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מִמִּצְרַ֔יִם וַתָּבֹ֖אוּ הַיָּ֑מָּה וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַֽחֲרֵ֧י אֲבֽוֹתֵיכֶ֛ם בְּרֶ֥כֶב וּבְפָֽרָשִׁ֖ים יַם־סֽוּף׃ ז וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל־ה֗' וַיָּ֨שֶׂם מַֽאֲפֵ֜ל בֵּֽינֵיכֶ֣ם ׀ וּבֵ֣ין הַמִּצְרִ֗ים וַיָּבֵ֨א עָלָ֤יו אֶת־הַיָּם֙ וַיְכַסֵּ֔הוּ וַתִּרְאֶ֨ינָה֙ עֵֽינֵיכֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֖יתִי בְּמִצְרָ֑יִם וַתֵּֽשְׁב֥וּ בַמִּדְבָּ֖ר יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ ח וָֽאָבִ֣א אֶתְכֶ֗ם אֶל־אֶ֤רֶץ הָֽאֱמֹרִי֙ הַיּוֹשֵׁב֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ אִתְּכֶ֑ם וָֽאֶתֵּ֨ן אוֹתָ֤ם בְּיֶדְכֶם֙ וַתִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַרְצָ֔ם וָֽאַשְׁמִידֵ֖ם מִפְּנֵיכֶֽם׃ ט וַיָּ֨קָם בָּלָ֤ק בֶּן־צִפּוֹר֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א לְבִלְעָ֥ם בֶּן־בְּע֖וֹר לְקַלֵּ֥ל אֶתְכֶֽם׃ י וְלֹ֥א אָבִ֖יתִי לִשְׁמֹ֣עַ לְבִלְעָ֑ם וַיְבָ֤רֶךְ בָּרוֹךְ֙ אֶתְכֶ֔ם וָֽאַצִּ֥ל אֶתְכֶ֖ם מִיָּדֽוֹ׃

֍           ֍            ֍

(א) אחרי שאסף יהושע את כל ישראל ודיבר אליהם את דבריו, כמבואר בפרק הקודם, התנבא נבואה מיוחדת לאומרה לכל ישראל (אלשיך), וַיֶּאֱסֹף שוב יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְרָאשָׁיו, וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו, וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים – לפני ארון הברית, שהביאוהו לשם כדי לכרות את הברית, כמבואר בהמשך הפסוקים (רד"ק).

(ב) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הנה מבריאת העולם היה הענין האלוקי רק לבני אדם יחידים שעבדו את ה', עד שהגיע אברהם אבינו, ומאז היה רצון ה' שיחול הענין האלוקי על משפחה שלימה, ואחר כך על כל האומה, אך לשם כך הוצרכו האבות והבנים לעבור נסיונות וזיכוכים רבים, כי בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, שזהו מקום שאינו ראוי כלל אל הקדושה, כי רק ארץ ישראל היא הראויה אל הקדושה, וגם מצד היחוס לא היו ראויים אל הקדושה, כי תֶּרַח היה אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, ונמצא שאביו ואחיו של אברהם לא היו ראויים כלל אל הענין האלוקי, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

(ג) ותחילה הכשיר ה' את המקום שיהיה ראוי לגדל עם קדוש, וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, שזהו מקום הראוי להשגחה פרטית והשגת הנבואה, וגם על ידי ההליכה בכל הארץ ניסה אותו ה' וצירפו ובחנו בנסיונות, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ על ידי שהוליד את ישמעאל תחילה ונטל את הפסולת שביחוסו של אברהם, ואחר זאת וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק, שנטל את המעלות שבאברהם.

(ד) ואמנם גם ביצחק עדיין לא נשלם הבירור והצירוף, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, ונטל עשיו את הזוהמה והפסולת, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר המתאים לחלקו לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו, שהם היו מוכנים לקבל את השפע האלוקי ולהיות לעם סגולה שתשרה עליהם השכינה בתמידות, יָרְדוּ מִצְרָיִם, שהיא היתה עבורם ככור ברזל לזכך את גופם על ידי קושי השעבוד, ועל ידי זה היו מוכנים להיות עַם ה'.

(ה) וכשהגיע הזמן הראוי להוצאתם ועשייתם לעם המיוחד לשם ה', בחר ה' שליחים נאמנים ומתאימים לכך, וָאֶשְׁלַח אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן, ובחר ה' את הדרכים המתאימות לכך, וָאֶגֹּף אֶת מִצְרַיִם בניסים ונפלאות כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ, וְאַחַר כל הנפלאות, שהכירו ישראל את כח ה' הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם.

(ו) וָאוֹצִיא אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם, ורצה ה' להוסיף עוד ניסים לישראל, כדי שלא יסתפקו כלל ביכולתו והשגחתו הפרטית, וַתָּבֹאוּ הַיָּמָּה כדי שירדפו מצרים אחריכם, וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם סוּף.

(ז) וַיִּצְעֲקוּ ישראל אֶל ה', וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים, והיה בכך נס, שלמצריים היה חושך ולישראל היה אור, וַיָּבֵא עָלָיו אֶת הַיָּם, וַיְכַסֵּהוּ, וגם בזה היה נס שהמצריים טבעו וישראל ניצלו, וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם, ובכל זאת עדיין לא האמינו ישראל בה' באמונה שלימה, וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים כדי לנקותכם במשך ארבעים שנה מטומאת מצרים.

(ח) וָאָבִא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, ואז התעוררו עליכם שני סוגי מלחמות, א. מלחמה בדרך הטבע, וַיִּלָּחֲמוּ אִתְּכֶם, וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם, וַתִּירְשׁוּ אֶת אַרְצָם וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶם.

(ט) ב. וכן התעוררה נגדכם מלחמה בדברים שהם למעלה מן הטבע, וַיָּקָם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל, ולא היתה מלחמתו באמצעים טבעיים, אלא וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם.

(י) וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם, וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם, וָאַצִּל אֶתְכֶם גם מִיָּדוֹ.