מסכת שבת, פרק יד, משנה ד

משנה ד: הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו לֹא יְגַמַּע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְדַרְכּוֹ וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן וְלֹא שֶׁמֶן וֶרֶד בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ בַּחֹל רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם:

משנה ד: משנתנו ממשיכה לעסוק בדיני רפואה בשבת:
הַחוֹשֵׁשׁ [-החש כאב] בְּשִׁנָּיו, לֹא יְגַמַּע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ ויפלטנו, כדי להקל על הכאב, שכן זו דרך רפואה, אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְדַרְכּוֹ – רשאי הוא לטבל את מאכלו בחומץ [וכן רשאי הוא לגמע ולבלוע את החומץ], כדרך שבני אדם בריאים נוהגים, וְאִם על ידי זה נִתְרַפָּא, נִתְרַפָּא, ואין בכך איסור. הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו, לֹא יָסוּךְ אותם ביַיִן וָחֹמֶץ, שזו דרך רפואה, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן, שכן אף בני אדם בריאים עושים כן לעיתים, וּמכל מקום לֹא יסוך שֶׁמֶן וֶרֶד, לפי שדמיו יקרים, ואין דרך בני אדם להשתמש בהם לצורך סיכה, אלא לרפואה, וניכר הדבר שעושה כן לרפואה. אבל בְּנֵי מְלָכִים, סָכִין אפילו שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן, שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ בַּחֹל, אף כשהם בריאים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם, ומותר להם לסוך שמן ורד.